מחיקה על הסף היא מענה חריף ותקיף אך מידתי, הנובע מחומרתן של תביעות השתקה, מסביר סולברג. פגיעתן הרעה באה לידי ביטוי במחיר שהן גובות מהנתבעים (בלחצים נפשיים, כסף וזמן), ולכן המענה השיפוטי צריך "לכוון למניעה מוקדמת של ההליכים אשר מתנהלים במסגרתן" - הן במקרה הנקודתי והן ביצירת אפקט מצנן על הגשת תביעות דומות. הוא גם מזכיר, כי מדובר במחיקה ולא בדחייה, כך שניתן יהיה להגיש מחדש את התביעה בצורה הולמת. עם זאת, במקרים קיצוניים ניתן יהיה גם לדחות על הסף תביעת השתקה, כך שלא ניתן יהיה להגישה שוב בשום צורה. סולברג מוסיף: "למותר לציין, כי כאשר רואה בית משפט לנכון לסלק תביעת השתקה על הסף, מן הראוי לפסוק לטובת הנתבע גם הוצאות משפט הולמות, בשיעור גבוה מן הרגיל. זאת, על-מנת למנוע מצב בו תביעות השתקה תהיינה מהלך נטול סיכונים, כך שאם התביעה תִצלח את סף ההליך, ותגיע לטרקלין – כמובן שייטב לתובע; ואם התביעה תסולק על הסף – הלה יפסיד מעט, אם בכלל". לצד זאת מדגיש סולברג, כי יש מקרים בהם קשה לקבוע מלכתחילה שמדובר בתביעת השתקה והדבר יחייב כניסה לעומקן של הטענות וסרבול של ההליך. לכן, הוא אומר, יש להשתמש בכלי השני: פסיקת הוצאות כבדות במיוחד. התקנות מאפשרות, במקרה של שימוש לרעה בהליכי משפט, לפסוק הוצאות גם לטובת אוצר המדינה, ובנסיבות מיוחדות - הטלת הוצאות אישיות על עורך דינו של התובע. אולם, משמעות הדבר היא שיש לנהל את ההליך עד תומו ולאחר שהנתבע יסבול את נזקיו. לכן, אומר סולברג, "תידרש פסיקת הוצאות מחמירה במיוחד; מתאימה לכך, לדעתי, המתכונת הבאה: שיעור ההוצאות שבו יחויב תובע-משתיק יהיה גבוה במיוחד, ויקיים, ככלל, קורלציה חזקה עם הסכום שנתבע על-ידו, שמא אף יגיע עד אליו". זאת, גם משום שחיוני למנוע מראש את הגשתן של תביעות שתיקה. סולברג מוצא תימוכין לכך בדינו העברי של עד זומם, המוענש במידה כנגד מידה.

סולברג ממשיך: "על-מנת להתמודד עם תופעת תביעות ההשתקה, עלינו 'ליישר את מפת התמריצים' – לייצר תמריץ שלילי לתובע-המשתיק להגיש את תביעתו, ובד בבד, לייצר תמריץ חיובי לנתבע המושתק לנהל את ההליך עד הכרעה, מקום בו הדבר מוצדק וראוי. דומני, כי יהיה בכוחו של מתווה פסיקת ההוצאות המוצע כאן, כדי לעשות כן. "כך, תובע פוטנציאלי צפוי להיזהר שבעתיים מהגשת תביעת השתקה, נוכח הסיכון הרב שאליו יחשף כתוצאה מהגשת תביעה כאמור; זאת, כאשר סיכון זה עומד ביחס ישיר לסיכון שבאמצעותו ביקש להלך אימים על הנתבע. אשר לנתבע – הלה יקבל תמריץ להמשיך בניהול ההליך, ולא להיכנע לפשרת דחק, המרוחקת מרחק רב מן המצב המשפטי של כל אחד מן הצדדים". הדבר גם ירתיע תובעים לתבוע סכומים מופרזים ומפני ניסיון להלך אימים נגד מי שמשתמשים בחופש הביטוי. לגבי ההתנהלות בפועל אומר סולברג, כי הנתבע יוכל לבקש למחוק על הסף את מה שלדעתו מהווה תביעת השתקה. אם בית המשפט ישתכנע שמדובר במקרה מובהק שכזה, הבקשה תיענה תוך חיוב התובע בהוצאות הולמות. אם הבקשה חסרת שחר - היא תידחה. ואם יש אינדיקציות לתביעת השתקה אך לא ניתן להכריע מיד - בית המשפט יזהיר את התובע מפני ההשלכות אם ייקבע כך, ובסיום ההליך (אם תתקבל הטענה) הוא יטיל עליו הוצאות כבדות עד כדי סכום התביעה. לגבי גובה ההוצאות אומר סולברג, כי ניתן להצביע על כמה מבחנים אפשריים: כמה ממאפייני תביעת ההשתקה התקיימו במקרה זה; האם היא נטולת כל בסיס או מנופחת; מהי איתנותו הפיננסית של התובע; התנהגותו של הנתבע לפני ההליך, העשויה להפחית את הסכום שייפסק או להורות על הוצאות לטובת אוצר המדינה בלבד. סולברג דחה, בגלגול שלישי, את בקשתו של נתנאל וקנין לקבוע, כי קיבוץ ניר דוד הגיש נגדו תביעת השתקה בסך 2.5 מיליון שקל. התביעה הוגשה בשל דברים שאמר וקנין נגד הקיבוץ סביב הסכסוך על הגישה לנחל היאסי שבתחומו. סולברג אומר כי מדובר באחד ממקרי הביניים, בהם על בית המשפט לנהל את ההליך כדי לקבוע האם אכן מדובר בתביעת השתקה ואין מקום להתערבות חריגה בהחלטות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בנוף הגליל. השופט אלכס שטיין הסכים עם סולברג.

ממלא-מקום הנשיא, יצחק עמית, סבר שאין זה התיק המתאים לדיון בנושא תביעות ההשתקה. הוא הסכים עם הסימנים שציין סולברג לאבחון תביעת השתקה ועם כך שיש להתמודד איתה בהוצאות ריאליות ומעבר לכך, אם כי לא ביחס ישיר לסכום הנתבע מחשש לאפקט מצנן בלתי רצוי. עוד אומר עמית, כי הבעיה המרכזית כיום בתחום לשון הרע היא ההתמודדות עם תיאוריות קונספירציה המופצות ברשתות החברתיות ובתקשורת המסורתית, ואשר לעיתים הן "חלק ממארג רחב של קונספירציה מורכבת ומסועפת". פרסומים כאלה מסוכנים יותר מאשר תביעות השתקה, מוסיף עמית: "תיאוריות קשר שקריות פוגעות לא רק בנפגע הישיר, קרי, במי שיוחסו לו מעשים כאלה ואחרים. המדובר בסכנה לדמוקרטיה בשל הפגיעה ביכולת של חלקים מהציבור להבחין בין אמת לשקר. כאשר חלק מהציבור מאמין בקונספירציות שקריות, אזי תמונת המציאות של הציבור אינה אותה תמונה, וחלקים בציבור אינם חיים על אותו מישור עובדתי אלא בעולם מציאות אחר. כך לא ניתן לנהל הליך דמוקרטי אמיתי ומדובר בפגיעה בליבת הדמוקרטיה. לטעמי, נכון לימים אלה, דומה כי זו הבעיה המרכזית בתחום איסור לשון הרע". את וקנין ייצגו עוה"ד חגי קלעי וקרין תורן-היבלר, ואת ניר דוד - עו"ד יצחק פינק.