עמית פותח באומרו, כי יש לדחות על הסף את העתירה בשל תקנת הציבור וחוסר נקיון כפיים של הרש"פ. "נפתח ונאמר את מה שנעדר מהעתירה אך ראוי להעלותו: הרשות הפלשתינית משלמת למחבלים ובני משפחות מחבלים כספים והטבות בשיעורים ניכרים, בזיקה הדוקה למעשי הטרור הנפשעים שביצעו". הוא מצטט את פסק דינו הקודם: "מדיניות התגמולים של הרש"פ מעוררת שאט נפש. הדעת אינה סובלתה. הלב מתכווץ ומתקומם כנגדה. העין חשה בעוצמה את דקירתה". עמית מוסיף: "הסיבה שבגינה חוק פיצוים לדוגמה חל על הרשות הפלשתינית ומגדיר אותה כ'מתגמלת טרור' נעוץ במעשיה-שלה ובמדיניותה לשלם משכורות והטבות למחבלים ובני משפחות מחבלים". עמית מציים שהרש"פ לא טענה בהליך הנוכחי מהו טיבם של אותם תשלומים, והוא שוב מצטט מפסק הדין ב-2022: "בית משפט בישראל אינו אמור להדהד נרטיב פלשתיני שכל כולו מנוגד לתקנת הציבור בישראל, ולעניין זה אין נפקא מינה אם אותו נרטיב משמש כטענת הגנה או כטענת התקפה, אם כצינה או כחנית... בהיבט של תקנת הציבור, קשה להלום כי בית משפט בישראל יגלה הבנה או 'יכיל' את הנרטיב הפלשתיני כלפי טרוריסטים ומפגעים שבמעשיהם קיפחו חייהם של ישראלים חפים מפשע... מתן גמול על ביצוע מעשה טרור, אם מראש אם בדיעבד, הוא מעשה חמור ופסול ברמה הערכית והמוסרית, וכיום הוא מהווה גם עבירה פלילית". עמית מוסיף: "'הכדור' נמצא בידי הרשות הפלשתינית, במובן זה שההסדרים הנתקפים בעתירה נועדו להרתיע את הרשות הפלשתינית ממתן גמול למעשי טרור באמצעות עידוד הגשת תביעות נזיקיות, השתת פיצויים בסכומים גבוהים, והקלת האפשרות לגבות את הפיצויים ולממש את פסקי הדין. בירור עתירה המבקשת לבטל חקיקה ראשית שאלו מטרותיה, ובתוך כך תאפשר לרשות הפלשתינית שלא לשאת בהשלכות מעשיה ולהמשיך במדיניותה המתגמלת ומעודדת מעשי טרור נפשעים – נוגד את תקנת הציבור בישראל". הרשות "טוענת לפגיעה בזכויותיה, אך הפגיעה הנטענת נובעת מפעולותיה ומבחירתה-שלה לשלם כספים והטבות לידיהם של מרצחים המגואלות בדם ישראלים חפים מפשע. בידי הרשות הפלשתינית האפשרות לבחור בדרך שונה ולחדול ממדיניותה המתגמלת ומעודדת ביצוע מעשי טרור". במעשיה היא "מתמרצת מעשי טרור הפוגעים בחפים מפשע, ובמקביל פונה לקבל סעד מן הצדק מבית משפט זה". עוד אומר עמית, כי מדובר בסוגיה מדינית אותה יש לברר באמצעים מדיניים ולא בבית המשפט, שאינו מתערב במדיניות חוץ וביטחון - קל וחומר כאשר הבקשה היא לבטל חקיקה ראשית. הוא דוחה את הטענות על פגמים בהליך החקיקה, ומציין שהחוק חל על כספים שבידי ישראל ולכן אינו אקס-טריטוריאלי. גם אין פסול בכך שהחוק בא בעקבות פסק הדין הקודם: "אין זו הפעם הראשונה שדבר חקיקה מתעצב ומתגבש על-רקע פסיקתו של בית משפט זה, ומדובר בהליך טבעי ביחסי הגומלין ובדיאלוג שבין הרשויות". עמית מוסיף: "לנוכח סכומי העתק שניתן לפסוק על-פי חוק פיצויים לדוגמה, אין להוציא מכלל אפשרות כי פגיעה כלכלית משמעותית ברשות תהא תוצאה אגבית אפשרית של הפעלת החוק. אך גם בהנחה כי ענייננו בחוק שמניעיו פוליטיים, הרי שהמניע לחקיקת חוק, כשלעצמו, אינו מהווה עילה לביקורת שיפוטית על חקיקה ראשית של הכנסת".

עמית דן למעלה מן הדרוש בטענות החוקתיות שהעלתה הרש"פ ודוחה גם אותן. "אכן, פיצויים עונשיים הינם חריג בנוף הנזיקי. אולם, תכליתו החריגה של ההסדר שנקבע בחוק והיותו שונה או ייחודי – אינם מקימים עילת פסילה של דבר חקיקה", הוא אומר. לצד זאת, מצביע עמית על כך שמדובר בסכומים חסרי תקדים העשויים להצטבר למיליארדי שקלים, ושהפיצוי על נכות אינו תלוי באחוזים שנקבעו. הוא גם אומר כי המשמעות עשויה להיות ריבוי של הליכים משפטיים, בהם יהיה על הנפגעים "להעמיד עצמם לבדיקה רפואית ולנהל הליך ארוך הכרוך בהשקעת משאבים ותעצומות נפש". לא ברור האם שיקולים אלו הובאו בחשבון, אך אין בהם כדי להתערב בחקיקה. השופט חאלד כבוב מוסיף, כי נראה שבג"ץ כלל אינו הכתובת לרוב טענותיה של הרשות הנוגעות ליחסים בין ישויות מדיניות. לדבריו, זהו חוק חריג שבוודאי יתעוררו שאלות במהלך יישומו, בהן תכריע הפסיקה עקב בצד אגודל. השופטת יעל וילנר אומרת: "אין מקום לפתיחת דלתות בית משפט זה בפני העותרת בשל כל אחד מהטעמים הבאים, לא כל שכן בהצטרפם יחדיו: בירור העתירה נוגד באופן מובהק את תקנת הציבור בישראל; חוסר ניקיון הכפיים המשווע של העותרת; אופי הסוגיה, אשר מעורבים בה באופן אינהרנטי ואינטגרלי שיקולים מתחום מדיניות החוץ והביטחון. עוד יש להוסיף כי ספק רב אם כלל קיימת לעותרת זכות עמידה". הרשות חויבה בתשלום הוצאות בסך 30,000 שקל לכנסת למדינה. את הרש"פ ייצגה עו"ד זוהר סאוסן, את הכנסת ייצג עו"ד יצחק ברט, ואת המדינה - עוה"ד שרון היאש-איגר וענת גולדשטיין.