היום לפני 76 שנה, יצאה מחלקת הל"ה (35 לוחמים) למסע הרואי במטרה לסייע לארבעת קיבוצי גוש-עציון הנצורים, שסבלו ממחסור קריטי בתרופות, תחמושת וציוד. המחלקה כללה לוחמי פלמ"ח וחי"ש, רבים מהם סטודנטים צעירים. לאחר שניסיון מוקדם להגיע לגוש נכשל עקב חשש מחשיפה, יצאה המחלקה למסע נוסף של כ-20 ק"מ בלילה שבין ה-15 ל-16 בינואר. בדרכם, נתקל אחד הלוחמים בקושי פיזי ונאלץ לחזור, מלווה בשניים מחבריו, בעוד 35 הנותרים המשיכו לעבר הגוש. עם עלות השחר, התגלו הלוחמים על-ידי תושבים ערביים. כ-2,000 לוחמים ערבים מהאזור כיתרו את המחלקה. הקרב נמשך שעות ארוכות, עד שלוחמי הל"ה, שאזלה תחמושתם, נפלו בזה אחר זה. יום למחרת, הבריטים גילו את גופותיהם וקברו אותם בקבר אחים בכפר עציון. לפי המסופר, לוחמי הל"ה נתקלו במהלך דרכם בערבים מקומיים, בהם רועה זקן ושתי נשים. על-אף החשש מחשיפת מיקומם, בחרו הלוחמים שלא לפגוע באזרחים, החלטה ממניע מוסרי שגררה השלכות קטלניות. פרשת הל"ה נותרה חלק מהאתוס הלאומי, המשלב בין ערכי הגבורה לבין מורכבות הקרב ותוצאותיו. ההיסטוריון מאיר פעיל תיאר את הפרשה ככישלון מבצעי שהפך למיתוס בזכות הקרבתם יוצאת הדופן של הלוחמים.