בג"ץ דחה על הסף (22.1.25) עתירה שהגישו בני משפחותיהם של עשרות חטופים, להורות לממשלה להסכים להפסיק את המלחמה בעזה ולסגת ממנה אם הדבר דרוש לשם שחרורם. השופטים אומרים, כי עם כל ההבנה והכאב - מדובר בנושא המצוי בליבת סמכותה של הממשלה ובית המשפט לא יתערב בו. העותרים ביקשו לקבוע "שסירובה של ממשלת ישראל להסדר לשחרור החטופים שמוחזקים ברצועת עזה בידי ארגון הטרור חמאס פוגע שלא כדין בזכות החוקתית של החטופים לחיים, לשלמות הגוף ולכבוד האדם, ולפיכך על הממשלה לפעול לשחרור החטופים, ובכלל זה בדרך של הסכמה להפסיק את המלחמה ולסגת מרצועת עזה בתמורה לשחרור החטופים" ו"שעל ממשלת ישראל להחליט ללא דיחוי על התנאים לקיום עסקה לשחרור החטופים". השופט נעם סולברג אומר: "אין מנוס מדחיית העתירה. זאת, בלב כבד, כבד מאוד, על החטופים ועל קרוביהם, שזעקתם בוקעת מבין שיטי העתירה ונשמעת היטב באוזנינו. לצד ההבנה ותחושת ההזדהות העמוקה עם הכאב, עסקינן במקרה שבו קצרה ידו של המשפט, ושל בית המשפט מלהושיע; לא ממחוזות אלה תצא ההכרעה בשאלות הקשות שעל הפרק. "ההחלטה באשר לאופן ניהולו של מו"מ לשחרור חטופים - ובכלל זאת, ביתר שאת, ההכרעה אם הדבר מצדיק הפסקת מלחמה או נסיגה משטחי אויב שעליהם השתלט צה"ל (כפי שהתבקש בעתירה) - היא החלטה המצויה בגרעין הקשה ביותר של סמכויות הרשות המבצעת. מדובר בהחלטה המצריכה הידרשות לשיקולי ביטחון, מדיניות, מוסר וערכים מן המעלה הראשונה; היא עשויה לשאת משמעויות מרחיקות לכת באשר ליחסי החוץ של המדינה, כמו גם בהתייחס למעמדה האזורי".

לא להשפיע על מו"מ עתידי

לדברי סולברג, "בהינתן מאפיינים אלה, עולות תהיות של ממש אם מדובר בעתירה שפיטה, שמקומה יכירנה בין כותלי בית המשפט... אין צורך לומר, כי סכנת החיים שבה נתונים החטופים, כל רגע ורגע - חריפה ביותר; סבלם שלהם, גם של בני משפחותיהם - רב מנשוא. ברם, העמדה שתינקט על-ידי המדינה בחדרי המו"מ, בפרט לעניין הפסקת המלחמה ונסיגה משטחי אויב - אי-אפשר לה שתיקבע בין כותלי בית המשפט; היא מרוחקת מרחק רב מן התחומים שלגביהם יכולים היושבים למשפט, וראוי להם, להורות לרשות המבצעת מה תעשה ואיך תפעל". עוד אומר סולברג, כי מאז הגשת העתירה גובש והחל יישומו של המתווה לשחרור החטופים - ולכן זהו שינוי נסיבות מהותי; ואין להותיר את העתירה תלויה ועומדת, בשל "חשש מהשפעה לא רצויה על ניהולו של מו"מ עתידי". לבסוף הוא אומר כי בקשתם המעודכנת של העותרים - לפרסם גם את חלקו החסוי של ההסכם - היא חורגת במידה ניכרת מהעתירה המקורית, ולכן יש לעתור בנפרד בנושא זה. סולברג מסיים באומרו: "אף שליבּנו עם מצוקתם הקשה של החטופים ושל בני משפחתם העותרים - קצרה ידנו מלהושיע; אין ביכולתנו להעניק לעותרים את הסעדים שהתבקשו על-ידם, אלא רק לבטא את התקווה - שבימים אלה החלה קורמת עור וגידים - לכך שכלל אחינו ואחיותינו הנתונים בצרה ובשביה עוד ישובו לגבולם במהרה". השופטת רות רונן אומרת כי די בשינוי הנסיבות כדי לדחות את העתירה ולקוות שיוביל לשחרור כל החטופים. מעבר לכך, "החלטות הנוגעות להסכמים לשחרור חטופים הן החלטות הנטועות בגרעין סמכויות המשיבים, והיקף ההתערבות השיפוטית בהן הוא לכן צר ביותר", ואין צורך לדון כרגע בשאלה האם מדובר בשאלה שפיטה. השופט אלכס שטיין אומר כי אסון 7 באוקטובר נבע בין היתר "מכך שהמדינה לא השכילה להגן על אחינו ואחיותינו מפני מתקפת הטרור של אויבינו, אשר כללה מעשי רצח, אונס וחטיפה, ועל-ידי כך הפרה את חובתה המוסרית הבסיסית כלפי תושביה. העיקרון המוסרי שמחייב את המדינה להציל את החטופים ולהחזירם אלינו, כל אימת שניתן לעשות כן מבלי להקריב דבר שערכו המוסרי משתווה לזה של חייהם וחירותם, חל אפוא עליה ביתר שאת. "אשר על כן, הזכות לה טוענים העותרים היא זכות מוסרית ממעלה ראשונה. ברם, זכויות מוסריות לחוד, וזכויות שבדין לחוד. הדרך בה בחרה המדינה לפעול להצלת החטופים וההסכם שכרתה עם אויבינו נטועים בלב-ליבם של שיקולי מלחמה ושלום ומדיניות חוץ אשר מסורים להחלטת הממשלה", וזהו עניין בלתי שפיט. את העותרים ייצגו עוה"ד ברק מדינה ומורן סבוראי.