במרכז המסמך עומדת תוכנית להפעיל לחץ על יו"ר המחנה הממלכתי, בני גנץ, כדי שיפנה את מקומו לטובת גדי איזנקוט, רמטכ"ל לשעבר וחבר כנסת מכהן. ראשי המחאה רואים באיזנקוט דמות שתוכל להוביל שינוי פוליטי משמעותי, ולהוות חלופה לגנץ, שלפי המסמך, "אינו מתאים יותר להוביל את המחנה". "עלינו לנצל את הרגע", נכתב במסמך, "ולחזק את הדמויות שיכולות להביא שינוי. יש לוודא שגנץ יבין שהגיע זמנו לפנות את הבמה". סוגיית החטופים מוצגת במסמך כקלף מפתח שכל מטרתו להפעיל לחץ במטרה לנסות ולערער את הממשלה הנוכחית. "זה נושא שיכול לזעזע את הממשלה", נכתב, "ואסור לנו להרפות ממנו. יש להמשיך את הלחץ הציבורי בכל הכוח". המסמך קובע: "יש להמשיך בלחץ בלתי פוסק עד לשחרור החטופים, כדי להראות לציבור שהממשלה נכשלה". עם זאת, למרות הניסיון להשתמש בנושא רגיש זה, לא נראה שהמחאה מצליחה לסחוף את הציבור הרחב. ההערכה היא כי הקמפיינים בנושאי החטופים נתקלים בחוסר עניין ובחשדנות מצד הציבור במניעים הפוליטיים של המוחים.

המסמך מחלק את התוכנית לשני צירים עיקריים. הראשון, "הדרך אל היעד", מתמקד במרי אזרחי רחב היקף, הפעלת לחץ ציבורי על הממשלה, וגיבוש דעת קהל שתתמוך בהקדמת הבחירות. הציר השני, "הדרך על היעד", עוסק בהיערכות לבחירות ובהבטחת ניצחון של מחנה דמוקרטי-ליברלי. בין הפעולות המתוכננות: גיבוש הנהגה אלטרנטיבית המשלבת פוליטיקאים ואנשי מקצוע. תוכנית הפעולה כוללת ניסיון נרחב להעלות את אחוזי ההצבעה במגזר הערבי, מתוך הבנה שזו הדרך היחידה, לפי ראשי המחאה, "להבטיח רוב למחנה הליברלי-דמוקרטי". המסמך קורא לשיתוף פעולה עם מנהיגים במגזר הערבי, קמפיינים ייעודיים, והפצת מסרים שיגבירו את המוטיבציה בקרב האזרחים הערבים לצאת לקלפיות. אך גם כאן, נראה שראשי המחאה מתעלמים מהמציאות: בעוד שבבחירות האחרונות נרשמה ירידה חדה במעורבות המגזר הערבי, לא ברור אם ניתן יהיה לייצר שינוי משמעותי במגמה זו.

המסמך מבוסס על מפגש שהתקיים ביישוב שורש, שם התכנסו עשרות פעילים מרכזיים המזוהים עם האופוזיציה. בין המשתתפים היו דמויות מוכרות כמו נמרוד שפר, אמיר השכל, קובי ריכטר, חגי פרידלר ומתן וילנאי. עם זאת, היעדרותם של אישים בולטים כמו שקמה ברסלר, דויד מידן, עירן הלפרין, מנדי אור, שי כהן ודן חלוץ, ששלחו התנצלות על כך שנבצר מהם מלהגיע, מעידה אולי יותר מכל על הקשיים הממשיים שחווים ראשי המחאה בניסיון לגייס תמיכה רחבה. המארגנים ניסו לשדר אופטימיות. "המפגש הוא אבן דרך", אמרו, אך ההרגשה הכללית שהתקבלה היא של מחאה מדשדשת, שנאבקת על חייה. מאז מתקפת 7 באוקטובר, המחאה רחוקה מלהיות רלוונטית כפי שהייתה בעבר. הציבור, שבע מהפגנות ומהבטחות ריקות, לא ממהר לחזור לרחובות, וראשי המחאה מתקשים ליצור שינוי אמיתי בשיח הציבורי. האם התוכנית החדשה, שמנסה להחיות את המחאה, תצליח? או שמא מדובר בעוד ניסיון נואש להישאר בתודעה? ימים יגידו, אך כרגע נראה שהמאבק הפוליטי, כמו המחאה עצמה, נמצא בנקודת שפל.