"צווים שיפוטיים אינם דברים של מה בכך, שיכולים אנו לאפשר למי שמזלו שיחק לו, להימלט מתחולתם; מדובר בצווים שההישמעות להם ניצבת ביסוד תפקוד החברה, ושסנקציות חריפות עשויות להתרגש על מפרם". כך אומר (30.1.25) המשנה המיועד לנשיא בית המשפט העליון, נעם סולברג, הנחשב לאחד מן השמרנים שבין השופטים. לדברי סולברג, "הדין אינו יכול לדבר בשני קולות; לא ניתן, ביד האחת, לדרוש ציות להוראות שיפוטיות, ולגבות דרישה זו בסנקציות חריפות; וביד השנייה, ליתן תוקף משפטי למעשים שהם-הם פעילות ההפרה". הוא התייחס לרישום הערת אזהרה בידי אישה, יומיים בלבד לאחר שניתן בנוכחותה צו שיפוטי שאסר זאת. עם זאת, את דבריו ניתן להחיל גם במישור רחב, כגון סירובם - המילולי ואולי אף המעשי - של שרים וחברי כנסת לציית לפסקי דין של בית המשפט העליון. סולברג היה בדעת מיעוט בערעור עצמו, אשר עסק בשאלה למי יש זכויות בדירה בקריית אתא: לגרושתו של מי שרשום כבעליה, או למדינה מכוח שעבוד זכויותיו של הבעל בשל חובותיו כלפיה. בית המשפט המחוזי בחיפה העניק את הזכויות למדינה, אך השופטות רות רונן ודפנה ברק-ארז קיבלו את ערעורה של תרצה אביתר וקבעו שזכויותיה גוברות, בשל הערת האזהרה שרשמה - ולמרות הפגמים שנפלו ברישום זה. רונן אומרת כי הערת אזהרה שנרשמה על מקרקעין היא בגדר שעבוד לצורך פקודת המיסים (גבייה). אבל מאחר שהערת האזהרה לטובת האישה נרשמה כבר ב-2018, היא גוברת על השעבודים שנרשמו לטובת המדינה בשנת 2020. ברק-ארז אומרת כי הרישום שביצעה האישה תקף כעת, שכן האיסור לבצע אותו נועד להגן זמנית על זכויותיו של נושה ספציפי ומאוחר יותר בוטל. סולברג סבר שהרישום בטל מעיקרו משום שבעת שנעשה - הייתה זו הפרה של צו המניעה. את אביתר ייצג עו"ד אלדד בן-הרוש, ואת המדינה - עו"ד רועי כהן.