קלמן-ברום מוסיפה: "התעורר בקרב רופאי הנתבעת חשד לקיום תאומים סיאמיים ובפרט חיבור העוברים במעי. האפשרות עלתה ללא ספק בדיונים המחלקתיים עובר ללידה, לא עלתה כאפשרות קלושה, מחשבה של מתמחה כזה או אחר, או קול 'סורר'. בנסיבות המקרה התגבשה חובת הגילוי בדבר הממצאים הבלתי מוחלטים והחשש מפני חיבור איברי התאומות על כל משמעויותיו הכבדות. "נסיבות המקרה חייבו את הנתבעת למסור להורים את מלוא האינפורמציה, זוהי הציפייה הסבירה מהצוות וזוהי ציפיית ההורים, כדי שיוכלו לכלכל את צעדיהם ולהחליט אם ברצונם להפסיק את ההריון או שמא לבצע עוד בדיקות. כאשר מדובר בבדיקות לאיתור מומים במהלך ההריון, ובפרט בנסיבות שבהן מתעורר חשד בקרב הצוות, כפי שהתעורר במקרה זה, חובת הגילוי קמה ביתר שאת. "...קשה להעריך בדיעבד מה הייתה ההחלטה של ההורים לו כל החשדות היו נפרסים בפניהם, האם היו מחליטים על הפסקת הריון, לאיזה מהחשדות היו נותנים משקל רב יותר בהחלטתם. אולם שעה שלא הציגו בפניהם את מכלול החשדות, לרבות חשד לחיבור סיאמי, לאור הבדיקות הרבות שהם עשו על-מנת שלא להסתכן בלידה של עוברים פגומים שוכנעתי ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי היה קיים סיכוי סביר שההורים היו מחליטים לבצע הפסקת הריון". קלמן-ברום פסקה פיצוי של 4.6 מיליון שקל לאחת הצעירות ופיצוי של 5.1 מיליון שקל לאחותה (לאחר ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי, המסתכמים ב-3.2 מיליון שקל), וזאת בעיקר על אובדן כושר השתכרות לעתיד, עזרת צד ג' והוצאות רפואיות. המדינה גם תשלם שכר טירחה בשיעור של 20%, דהיינו 1.9 מיליון שקל. את התאומות ייצגו עוה"ד שי פויירינג וטניה יארובצקי, ואת המדינה - עוה"ד הילה שקיב ויוסי נוילנדר.