ברק-ארז אומרת: "לכלל של ייצוג המדינה על-ידי היועצת המשפטית לממשלה נקבע חריג צר, המאפשר במקרים מסוימים ייצוג נפרד, כפוף למתן היתר מתאים. אולם, אני סבורה כי המקרה שבפנינו הוא כזה שבאופן מובהק אינו נופל לגדרו של החריג, ולמעשה מייצג בבירור את הכלל". היא שבה ומזכירה את ההלכה המבוססת היטב, לפיה היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של החוק ופרשנותו מחייבת את כל גופי המדינה, אלא אם בית המשפט פוסק אחרת. ייצוג המדינה בידי היועץ המשפטי הוא חלק מאותה סמכות, ממשיכה ברק-ארז, ורק במקרים חריגים ניתן לאשר ייצוג נפרד. "אין להלום אפוא מצב שבו החריג הופך לכלל", היא מדגישה. שיקול הדעת כיצד להביא לידי ביטוי עמדה מנוגדת - אם בכתב במסגרת תגובת המדינה, אם בעל-פה במסגרת הדיון ואם בייצוג נפרד - מסור בידי היועץ המשפטי. החלטה זו נתונה לביקורת שיפוטית, שלדעת ברק-ארז צריכה להיות בהיקף מצומצם למדי. בעת קבלת ההחלטה בנושא, "היועצת המשפטית לממשלה בוחנת אם מדובר בסוגיה קונקרטית ומתוחמת שיש לגביה תשובה משפטית ברורה, או שמא בסוגיה חוקתית או משטרית עקרונית שיש לה פנים לכאן ולכאן. מבחנים אלה, שהגיונם בצידם, יוצקים תוכן קונקרטי לסטנדרט שלפיו יש לבחון אם מדובר במקרה חריג המצדיק היתר לייצוג נפרד". ייתכנו גם מקרים אחרים המחייבים שיקולים אחרים, ויש לבחון כל מקרה לגופו, מציינת ברק-ארז. בין היתר, יש להביא בחשבון האם הרשות פעלה בניגוד לחוות דעתו של היועץ. לאור זאת, ממשיכה ברק-ארז, המבקש ייצוג נפרד צריך להוכיח שעמדתו של היועץ שגויה מיסודה, שמתקיימות נסיבות חריגות שנעלמו מעיניו וכדומה; הנטל הוא כבד. קיימת פסיקה ברורה בנושא ואין לסטות ממנה, כדי שהחריג לא יהפוך לכלל. "בשים לב לריבוי הבקשות למתן היתר לייצוג נפרד בעת האחרונה, החשש מפני הרחבת יתר של החריג, חלף החלה מצומצמת שלו - אך מתגבר, ואחריתו מי ישורנה", מזהירה ברק-ארז. בנוגע לעתירה שבפניה אומרת ברק-ארז, כי "הקושי הוא עמוק יותר ומתעורר חשש של ממש מפני כרסום משמעותי גם בעיקרון הנוגע למעמדה המיוחד של היועצת המשפטית לממשלה כפרשנית המוסמכת של הדין כלפי הרשות המבצעת", שכן כאמור בן-גביר פעל בניגוד לעמדתה. לדבריה, הוא בחר "לנקוט גישה לעומתית ולנהוג בניגוד להנחיות מפורשות של הייעוץ המשפטי לממשלה שהוצגו לו, תוך שהיה מודע לאפשרות שבנסיבות מעין אלה היועצת המשפטית לממשלה לא תוכל להגן על עמדתו. מתן היתר לייצוג נפרד במצב הדברים האמור הוא בבחינת 'להוסיף חטא על פשע'". המחלוקת בין מיארה לבן-גביר לא הספיקה כדי להצדיק ייצוג נפרד, והיה צורך בנסיבות חריגות - עליהן לא הצביע בן-גביר, קובעת ברק-ארז. גישתו של בן-גביר הייתה נחרצת: יש לאשר ייצוג נפרד בכל מקרה בו מיארה אינה מוכנה לייצג את עמדת הרשות. משתמע מכך, כי "לכאורה היועצת המשפטית לממשלה לא תוכל לעולם לדחות בקשה לייצוג נפרד. אין להלום עמדה זו. הדברים הם בבחינת היפוך היוצרות בין החריג לכלל, ועומדים בניגוד מובהק להלכה הפסוקה". מיארה אפשרה לבן-גביר להציג את עמדתו בכתב, והחלטתה היא רק על האופן בו תוצג עמדתו. במקום לנסות ולהגיע להסכמות, ממשיכה ברק-ארז, בן-גביר חזר על בקשתו לייצוג נפרד, למרות שהיתר כזה אמור להיות המוצא האחרון ולא ברירת המחדל במקרה של אי-הסכמה. מעבר לכך, מאחר שמיארה סבורה שפעולתו של בן-גביר הייתה בלתי חוקית בצורה ברורה וגלויה - זהו מקרה בו אין לאפשר ייצוג נפרד. "אין אנו נמצאים כלל ב'תחום האפור' של מחלוקת לגיטימית בין רשות שלטונית לבין גורמי הייעוץ המשפטי – ואף לא בקרבתו. אין אפוא כל מקום להתיר ייצוג נפרד במצב דברים זה".

סולברג אומר, בניגוד לדבריה של ברק-ארז, כי אין הלכה בנוגע לייצוג הנפרד. "לא בית משפט זה, לא הייעוץ המשפטי לממשלה, וגם לא כל גורם רלוונטי אחר, הציגו עד כה משנה סדורה וברורה, שתכווין את שיקול דעתה של היועצת, שעה שעליה להכריע אם להתיר לגורם מינהלי ייצוג נפרד, אם לאו. מצב דברים זה, כך דומני, ניצב בשורש העמימות הרבה שאופפת את סוגיית קריטריון ההכרעה, אשר מומחשת היטב בהליך שלפנינו". לדעת סולברג, "טוב מאוד תעשה היועצת אם תבחן קביעתן ופרסומן של הנחיות ברורות ובהירות, שתכלולנה התייחסות גם להיבטים של הסוגיה אשר אינם מקבלים התייחסות כיום; ושיהיה בהן כדי להניב את תועלותיהן של הנחיות מינהליות", וזאת במיוחד לנוכח ריבוי בקשות אלו לאחרונה. "טוב יהיה להבהיר מראש את 'כללי המשחק', ואולי בדרך זו גם להנמיך, ולוּ במקצת, את גובה הלהבות ואת עוצמת החיכוך בין הנוגעים בדבר", הוא מוסיף. סולברג נמנע מלחוות דעת בנוגע לתוכן של אותן הנחיות ואומר שיש להשאירן לשיקול דעתה של מיארה. עם זאת, הוא מסתייג מדבריה של ברק-ארז לפיהם יש להביא בחשבון האם הרשות פעלה מלכתחילה בניגוד לעמדת הייעוץ המשפטי. "האם ייצוג נפרד הוא מעין 'פרס' שניתן לשלול עקב התנהלות שאינה מקובלת? מסופקני; מדובר בהכרעה לגבי דרך בירורן של עתירות, ועל כן נכון לה להתקבל תוך התמקדות בטיב המחלוקת אשר על הפרק", סבור סולברג. עוד אומר סולברג, כי בשלב זה אין להסתפק בהתערבות מצומצמת בהחלטות היועצת בנושא זה, כדעתה של ברק-ארז. הביקורת השיפוטית היא גורם המאזן את העוצמה שמקבל היועץ כתוצאה מסמכותו למנוע ייצוג משפטי מגורם מינהלי החלוק עליו, וביקורת שיפוטית מצמצמת תגרע משמעותית מכוחה המאזן. לבסוף מעיר סולברג, כי לגורם המינהלי יש דרכים חלופיות להשמעת קולו - ולכן ניתן לתמוה האם לא מוטב שהוא יישמע בדרך המלך. לגבי עתירתו של בן-גביר אומר סולברג, כי טענתו העיקרית הייתה שהחלטתו בנושא סויסה אינה עולה כדי "אי-חוקיות ברורה וגלויה" ולכן צריך היה לאפשר לו ייצוג נפרד. אולם, זה אינו קנה המידה היחיד, וגם אם בן-גביר צודק - אין די בכך כדי להתערב בהחלטתה של מיארה. בסיום אומר סולברג: "עסקינן בחוליה נוספת בשרשרת לא קצרה של הליכים שבהם, הלכה למעשה, מוצא עצמו בית משפט זה נדרש למחלוקות בין הממשלה לבין הייעוץ המשפטי לממשלה, שאינן נפתרות בבית פנימה... לצורך קיום מערכת יחסים תקינה בין הממשלה לבין הייעוץ המשפטי לה, נדרש מאמץ משותף של שני הצדדים. ניתן אפוא לייחל כי שני גורמים אלה, המחויבים כל אחד לקידום האינטרס הציבורי, איש-איש בדרכו ובאמצעיו – ישוו לנגד עיניהם מטרה נעלה זו, בתקופה הקשה והמורכבת שבה מצויה המדינה, ולאורה יצליחו להתכנס לעבודה משותפת, מיטיבה, לתועלת הציבור כולו ולרווחתו".

כבוב מסכים עם סולברג, שמן הראוי שמיארה תנסח הנחיה "שתבאר, תקבץ ותארגן את מכלול השיקולים הרלוונטיים לסוגיה על חלקיה השונים. כך, ובאופן גמיש יחסית, תוכוון התנהגותם של הנוגעים בדבר מראש ותקודם הוודאות. גם האמון יגבר. כמו-כן, יובטחו השוויון וההגינות ביישום אמות המידה השונות". לדעת כבוב, יש בעייתיות בקנה המידה של "אי חוקיות ברורה וגלויה" כמעשה עליו לא יגן היועץ המשפטי וגם לא יאפשר ייצוג נפרד. לדעתו, נימוק זה יכול לבוא בחשבון בנוגע להגנת היועץ, אך לא בשאלה כיצד תובא עמדת הרשות בפני בית המשפט. "נכון לה, לשאלת אי-החוקיות – הברורה והגלויה, וזו שאינה – להיות מוכרעת במסגרת פסק דינו של בית המשפט המוסמך, לאחר שזה קיים הליך סדור", סבור כבוב. כבוב מוסיף: "נקודת המוצא, לפיה המדינה, על רשויות השלטון השונות, מיוצגת בערכאות על-ידי היועצת המשפטית לממשלה ונציגיה בפרקליטות המדינה ניצבת על אדנים משמעותיים – שקשה לחלוק עליהם. משכך זה סבורני כי יש לדחות בשתי ידיים כל טיעון על 'מונופול' בהקשר זה, שאיננו ממין העניין. אחד מהיתרונות המרכזיים של נקודת מוצא זו ותפקיד זה של מוסד היועץ המשפטי לממשלה, הוא הבטחת ייצוג משפטי מקצועי, אחיד ואחראי של המדינה בבתי המשפט, תוך שמירה על האינטרס הציבורי הרחב בידי המנוסים שבעורכי הדין בהקשר זה". את בן-גביר ייצג עו"ד דוד פטר, ואת מיארה - עוה"ד ענר הלמן, מוריה פרימן ויונתן מוזס.