עדות ארכיאולוגית ראשונה בעולם לתופעה הקדומה של סגפנות הקיצונית בקרב נשים נזירות התגלתה בירושלים: ניתוח שן של שלד, שנמצא בחפירה ארכיאולוגית של רשות העתיקות כשהוא כבול בטבעות, גילה כי מדובר באישה-נזירה. תגלית זו, מחזקת את ההבנה כי התנהגויות של סגפנות קיצונית היו נחלתם של גברים ונשים, כאחד.
המחקר נערך על-ידי ד"ר פאולה קוטלי, דוד מורגנשטרן ופרופ' אליזבטה בוארטו ממכון ויצמן למדע, בשיתוף עם ד"ר יוסי נגר, זובייר עדוי וכפיר ארביב מרשות העתיקות. כיוון שהשלד התגלה במצב השתמרות ירוד, השתמשו החוקרים ממכון ויצמן בטכנולוגיה חדשנית של ניתוח חלבונים של אמייל השן. גישה זו, מאפשרת לזהות את המין הביולוגי של הנקבר באמצעות חלבונים ייחודיים הקיימים באמייל. במחקר הופקו - מתוך שבר של שן, וריאציות שונות של חלבונים מסוג Amelogenin (היוצרים את אמייל השן). חלבונים אלו מקודדים על-ידי כרומוזמי המין X/Y. כך הצליחו החוקרים לקבוע שהשלד שייך, ככל הנראה, לאישה.
לדברי חוקרי רשות העתיקות, ד"ר יוסי נגר, זובייר עדוי וכפיר ארביב, "האישה התגלתה בקבר יחיד, שהוקדש לה מתחת לבימת הכנסייה לאות כבוד. היא הייתה כבולה ב-14-12 טבעות סביב הזרועות או הידיים, ארבע טבעות סביב הצוואר, ולפחות 10 טבעות סביב הרגליים. לוחיות או דסקיות ברזל על בטנה, אשר חוברו אל הטבעות, הקנו לשלד שלה צורה של שריון".
האתר שבו התגלתה הנזירה, שוכן כשלושה קילומטרים מצפון-מערב לעיר העתיקה של ירושלים, והוא זוהה כמנזר ביזנטי שפעל בין המאות ה-5 ל-7 לספירה. לצד מבני המנזר והכנסייה במקום, נחשפו בחפירת רשות העתיקות במקום קריפטות קבורה מתחת לבימת הכנסייה, בהן נתגלו שרידי נשים, גברים וילדים. בקבר, שבו נמצא השלד הכבול, נתגלו טבעות ברזל סביב הצוואר, הזרועות והרגליים, לצד חפצי מתכת, שבהם צלב קטן.
מעניין, כי נשיאת טבעות ברזל כבדות לא הייתה שיטת עינוי או ענישה שהופעלה על הנזירים והנזירות אלא נעשתה מרצון; המקורות ההיסטוריים מצביעים על כך, שזו הייתה אחת מהדרכים יוצאות הדופן, בהן נהגו הנזירים - ומסתבר שגם הנזירות, לסגף את עצמם. מקובל היה, כי ככל שהאדם מתנזר מהנאות - ואפילו מענה את הגוף, כך הנפש עולה לגבהים רוחניים נשגבים.
"הנזירה היא ביטוי לתופעה שהייתה רווחת בקרב נזירים ביזנטיים בעת העתיקה, שאופיה היה אינדיבידואלי ואשר לוותה בקיצוניות מופרזת", אומרים זובייר עדווי וכפיר ארביב, מנהלי החפירה מטעם רשות העתיקות. " הנזירים כפו על הגוף הרס ופגיעה עצמית: בין שיטות העינוי המתוארות היו צומות ממושכים, כריכת שלשלאות ברזל ואביזרים שונים סביב הגוף או קשירת הגוף לסלעים, העמסת משקולות כבדות, קשירת הגוף והכנסתו למתקן כדי לכפות עליו עמידה ולמנוע ממנו שינה, כליאה עצמית והצטמצמות למרחב מחיה צר ומנותק - בתוך מגדלים נטושים, מערות או תאים, בכלובים תלויים, על ראשי עמודים או אפילו מחיה בראשי עצים, מגורים מתחת לכיפת השמיים והפקרת הגוף לפגעי מזג האוויר, או הימצאות במקומות ללא תנועה. במקרים אחדים, זרקו הנזירים את עצמם לתוך האש או אל חיות טרף".
עדווי וארביב, אשרו חקרו את התופעה, מוסיפים כי הגילוי מצביע על כך שהסגפנות הקיצונית, ובעיקר זו של קשירת הגוף בברזלים, החלה בצפון סוריה ובאנטוליה, התרחבה לאסיה הקטנה והגיעה לכוון מערב לאירופה - לאיטליה, לצרפת ולאנגליה. במקביל, התרחבה התופעה לכיוון דרום והגיעה עד ירושלים ומצרים, שבה עדות על נזיר בשם סרפיון, שהיה כבול בברזלים. החוקרים מציינים, כי הכתבים ההיסטוריים מעידים כי התופעה הייתה קיימת גם בקרב נשים. "ההיסטוריון תאודוריטוס מקירוס שחי במאה ה-5' לסה"נ, מספר על שתי נשים - מאראנא וקירא, שכבלו את עצמן בברזלים למשך 42 שנים: מעל לגפיים, מסביב לצוואר, מסביב למותניים - כמעין חגורה, ועם שרשראות בידיים וברגליים.
גילוי זה, מעלה שאלות חדשות על תפקידן של נשים בעולם הנזירות הביזנטי. מהכתבים ההיסטוריים, ידועות נשים רבות (בהן אגריה, מלניה הזקנה, מלניה הצעירה, סוזנה, פאולה, פומיניה, פאביולה, סילביה ואחרות), שהגיעו לירושלים, התישבו בה ובסביבתה וחלקן אף הקימו בה מנזרים. "יתכן ש"נזירת הטבעות" שלנו היא נזירה שהגיעה לכאן מסוריה לאחר שהתוודעה שם לתופעה, והצטרפה לקהילה של נזירים ונזירות שהגיעו מכל רחבי האימפריה הביזנטית והשתקעו באזור. ייתכן גם שמדובר בנזירה מקומית, שאימצה את השיטה. בכל מקרה, הוא מצטרפת ל"נזיר השלשלאות" שהתגלה לפני עשרות שנים בחפירות בניהולה של אלנה קוגן-זהבי מרשות העתיקות בדרך מירושלים לבית-לחם, בסמוך למנזר מר אליאס".
לדברי ד"ר עמית ראם, ארכיאולוג מרחב ירושלים ברשות העתיקות, "הנזירות הסגפניות הן תופעה מרתקת שכדאי להתעכב עליה, וביתר שאת - על-רקע יום האישה הבינלאומי שצויין השבוע. נשות מופת אלו חיו ופעלו בסביבה גברית ופטריארכלית נוקשה, שהגבילה את צעדיהן. על-מנת לקחת חלק באידיאלים הדתיים הנעלים של חיי הנזירות והסגפנות של אותה עת, אשר לרוב היו נחלתם של גברים בלבד, הן נאלצו - על-פי המסורות והאגדות להתחפש לגברים, וכך חיו כך עד מותן. הקדושה פלאגיה (המאה ה-5 לסה"נ) הייתה שחקנית מפורסמת באנטיוכיה, שנודעה ביופייה ובעושרה. במהלך חייה חשה חרטה עמוקה על עברה, והוטבלה לנצרות. כדי להימלט מעברהּ, התחפשה לגבר וברחה לירושלים, שם חייתה כנזיר מתבודד תחת השם 'פלאגיוס' בהר הזיתים. היא הקדישה את חייה לסגפנות קיצונית, לצום ותפילה, עד מותה. רק לאחר פטירתה, התגלה שהייתה אישה. סיפור אחר עוסק בקדושה מרינה (המכונה גם "מרינה הסורית", המאות ה-5-6), אשר נולדה בלבנון למשפחה נוצרית עשירה. לאחר מות אמה, ביקש אביה להפוך לנזיר, ומרינה התעקשה להצטרף אליו למנזר. כדי לעשות זאת, התחפשה לגבר ואימצה את השם 'מרינוס'. היא הואשמה - בשקר, בהולדת ילד, כאשר אישה מעיירה סמוכה טענה שמרינה - הלא היא 'האח מרינוס' - היא האב. במקום לחשוף את זהותה האמיתית, היא קיבלה עליה את האשמה וגידלה את הילד, תוך שהיא מבוזה. רק לאחר מותה גילו הנזירים שהייתה אישה, והשתוממו על ענוותה וכוח סבלה. סיפורים אלו ואחרים ממחישים כי הקדושה חוצה מגדר".