הגינקולוג ד"ר מיכאל שטטמן אנס במרמה מטופלות, כאשר ביצע בהן מעשים מיניים שלא היו חלק מן הטיפול המקובל והדרוש. כך קובע (23.3.25) שופט בית המשפט העליון, אלכס שטיין, אשר קיבל את ערעור המדינה והרשיע את שטטמן במספר עבירות של אינוס במרמה. שטטמן ביצע את המעשים מספר פעמים בשתי מטופלות, כאשר החדיר את אצבעותיו לאיבר המין ונגע בחלקים שונים שלו; בית המשפט המחוזי בירושלים זיכה אותו. השופט אריה רומנוב קיבל במלואן את עדויות המטופלות, אך קבע שלא הוכח שמעשיו של שטטמן נעשו לתועלתו האישית, למטרות סיפוק וגירוי מיני שלו עצמו, או לשם ביזוי המתלוננות. הוא ציין, כי אומנם המחוקק לא קבע יסוד נפשי זה בעבירת האונס, אך הוא משתמע מאליו. השופט רפי כרמל אמר כי עולה ספק סביר לגבי האפשרות שלדעת שטטמן היה זה טיפול סביר. השופטת שירלי רנר הוסיפה, כי יש ספק סביר בדבר היסוד הנפשי של העבירה. שטיין אומר: "בית המשפט המחוזי לא עשה את ההבחנה הנכונה בין עבירת האינוס לבין זאת של מעשה מגונה. כפועל יוצא מכך, נפלה בהכרעת הדין קמא טעות משפטית: קביעתו של בית המשפט המחוזי כי להתהוותה של עבירת אינוס נדרשת כוונה מיוחדת לבצע את מעשה הבעילה, כהגדרתו בסעיף 345 (ג) לחוק - שכאמור באותו סעיף כולל החדרת אצבע לאיבר המין הנשי - למטרת גירוי או ביזוי מיניים אינה תואמת את הוראות הדין. "הוראות הדין קובעות כי כל בעילה שנעשית ביודעין ללא הסכמת האישה הנבעלת היא בגדר אינוס, בין אם הבועל פועל למטרה מינית כלשהי ובין אם לאו. בזאת שונה יסודה הנפשי של עבירת אינוס מזה של מעשה מגונה. בנוסף, חלק ניכר מחוות דעתו של השופט כרמל מושתת על הנחות שגויות באשר ליכולתן של המתלוננות לתאר את מה שנעשה באיבר מינן; והנחות אלו טעונות תיקון. "לבסוף, בית משפט קמא שגה כאשר ניתח את מעשיו של המשיב ובחן אותם, בהיבט הנורמטיבי, בהתעלם מעדויות המומחים שנשמעו לפניו, ומנורמות מקצועיות אשר משרטטות את גבולות הטיפול הרפואי המקובל אצל גינקולוגים. המסקנה שעולה מהניתוח הנכון של העובדות אינה אלא זאת: המשיב העניק למתלוננות, ביודעין, טיפולים בלתי מקובלים... כדי לקדם את טובתן, כפי שהוא ראה אותה, אך מבלי ליידע את המתלוננות על כך שמדובר בטיפולים בלתי מקובלים, ומבלי לקבל מהן, ביחס לטיפולים אלו, הסכמה מדעת. התנהלות זו עולה כדי אינוס במרמה".

דרישת ההסכמה אינה מתפוגגת בחדר הרופא

בציינו שאין צורך בכוונה מינית בעבירת האונס, מדגיש שטיין: "עסקינן באיסור ממוקד-קורבן, שבא להגן, בבת אחת, על ריבונות האישה על גופה, על חופש הבחירה הנתון בידה, על כבודה, ועל דל"ת אמות פרטיותה, כאשר הגנה זו ניתנת לאישה כאישה". הוא מציין, כי עבודתו של גינקולוג כוללת מעשים שאם אינם בהסכמה - מהווים אונס. לכן, השאלה היחידה היא האם האישה הסכימה לכך. מעשיו של שטטמן "חרגו באופן משמעותי מגדרי הטיפול הגינקולוגי המקובל ומהנורמות המקצועיות". אין חולק על כך שהוא מעולם לא אמר למטופלות שמעשיו חורגים מן המקובל, והעובדה שהוא פעל לטובתן [כדי לפתור בעיות מיניות עליהן התלוננו] ולא לגירוי מיני עצמי - רלוונטית לכל היותר לעניין העונש. שטטמן ידע שמעשיו חורגים מהמקובל ושהמטופלות אינן מודעות לחריגה זו, ומכאן המרמה. שטיין מדגיש: "בליבו של האיסור הפלילי על אינוס - על כל חלופותיו - פועמת הדרישה להסכמה חופשית אשר מסמלת את ריבונות האישה על גופה. דרישה זו מבטאת את עמדת המחוקק כי הסכמה שאינה חופשית או אינה ניתנת מדעת, לאו הסכמה היא; וכך הוא גם, כמובן, לגבי הסכמה שהושגה במרמה באשר למהות המעשה... דרישה זו אינה מתפוגגת בחדר הטיפולים של רופא". והוא מוסיף: "החובה לדאוג לאוטונומיה של המטופלת ולקבל ממנה הסכמה מדעת חשובה שבעתיים בבדיקה גינקולוגית". לבסוף אומר שטיין: "המתלוננות טופלו במשך שנים ארוכות אצל המשיב. הן ראו בו דמות מקצועית מהמעלה הראשונה, העריכו אותו מאוד, נתנו בו את אמונן, והפקידו בידיו את גופן. למתלוננות לא הייתה כל סיבה לפקפק בנכונות מעשיו של המשיב או להניח שיעשה בהן מעשים שלא בהתאם למקובלוֹת. אשר על כן, המתלוננות לא נתנו הסכמה אמיתית למעשי המשיב". התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לגזירת עונשו של שטטמן. השופטים יוסף אלרון ויחיאל כשר הסכימו עם שטיין. כשר העיר, כי ייתכן שיש מקום לקבוע דרגות חומרה בעבירות האונס, וכאשר זו אינה נועדה לגירוי מיני של האנס - מדובר בנסיבה מקלה משמעותית לעניין העונש. את המדינה ייצגה עו"ד עינת גדעוני, ואת שטטמן - עו"ד אירית באומהורן.