ליבדרו אומר כי עדויות בני המשפחה על יקיריהם שנספו באסון לא הותירו עין יבשה ואפשרו הצצה אל חיי הנספים, אל תחביביהם, פעילותם, שאיפותיהם, הערכים עליהם גדלו ומחויבותם החברתית. דרך העדויות נחשף בית המשפט במעט אל צעירים מופלאים, כישרוניים, מלאי שמחת חיים, אשר הספיקו לעשות ולתרום לחברה כל כך הרבה בחייהם הקצרים, צעירים אשר בחרו לדחות את גיוסם לצבא לצורך הצטרפות למכינה על-מנת להתכונן לשירות משמעותי בצבא ולתרום למדינה ולחברה את המיטב שהם יכולים. ליבדרו עומד על מאפייני ההתרשלות של כאהן, שחרף תפקידו הניהולי הבכיר והסיטואציה החריגה והקיצונית בה הייתה הקבוצה שטיילה, הוא לא התעניין ולא ידע מה בדיוק עושה הקבוצה, וכשכבר הבין מה עושה - לא חדל אותה. ביחס לברדיצ'ב נקבע, שהוא לא נתן את דעתו כנדרש להתרעות ונכנס יחד עם קבוצת צעירים שסמכה עליו לנחל למרות ההתרעות ומזג האוויר ששרר באותה עת. עוד עומד ליבדרו על הפגיעה הגבוהה בערך קדושת החיים ובערכים נוספים, ובכללם בפגיעה בערך של יחסי האמון בין הורים לצוותים החינוכיים במסגרות השונות בעקבות האסון. הוא התייחס לנסיבות ביצוע העבירה, למידת הרשלנות המשמעותית של כאהן וברדיצ'ב ולכך שרשלנותם לא הייתה רגעית. לצד זאת מציין ליבדרו, כי רשלנותם של השניים הייתה מחדלית בעיקרה, לכך שעשרת בני הנוער נספו כתוצאה ישירה מאסון טבע, ולכך שהאסון ארע אגב פעילות רצויה, חינוכית וערכית. עוד הוא מציין את התנהלות הרשויות המוסמכות, שסירבו לקחת חלק בגיבוש הנחיות והוראות בטיחות לטיולים של מכינות קדם-צבאיות, ואשר סירבו לאפשר למכינות להסתייע בחדר המצב של משרד החינוך. לדברי ליבדרו, העמדה העונשית שהציגו שני הצדדים לא תאמה את נסיבות האירוע. המדינה ביקשה 12 שנות מאסר, אך לא הציגה פסיקה התואמת עמדה זו. גם בקשת ההגנה – לעבודות שירות בלבד – אינה תואמת את הפסיקה הנוהגת במקרה של ריבוי קורבנות. הצדדים התייחסו לאסון ורסאי (23 הרוגים ו-356 פצועים), בו הורשע הנאשם המרכזי בגרימת מוות ברשלנות ועבירות נוספות, בדומה לנאשמים בתיק זה, ונדון לארבע שנות מאסר. ליבדרו עומד על השוני בין שני האסונות, וכפועל יוצא על ההבדלים הנדרשים בענישה. עוד מתייחס ליבדרו לנסיבותיהם האישיות והמשפחתיות של כאהן וברדיצ'ב, לתרומתם לחברה משך שנים ארוכות בעולם המכינות ובצבא כקצינים קרביים בסדיר ובמילואים, לזמן הרב שחלף מעת ביצוע העבירות ולכך שהם נעדרים עבר פלילי. לצד זאת קובע ליבדרו, כי האחריות שנטלו כאהן וברדיצ'ב לא הייתה אמיתית. הם לא הודו שהתרשלו ולא הודו בקיומה של אחריות פלילית כלשהי מצדם לתוצאות האסון. להפך: הם כפרו במיוחס להם והטילו אחריות, במישרין או ברמיזה, על אחרים ואף זה על זה. ליבדרו מוסיף: "יש מקום להרתיע מדריכים, מורים ומנהלים של מסגרות חינוכיות דוגמת בתי ספר, תנועות נוער ומכינות קדם-צבאיות להקפיד הקפד היטב לשמור על בטיחות וחיי התלמידים, החניכים ויתר המשתתפים. כך תדע כל אם עברייה כי גורל בניה לא מופקד רק בידי מפקדים שראויים לכך, אלא גם בידי מדריכים, מורים ומנהלי מסגרות הראויים לכך". את המדינה ייצגו עוה"ד ואדים סיגל ודרור שטורק, את כאהן ייצגו עוה"ד אורי קורב וסיון רוסו, ואת ברדיצ'ב - עוה"ד ציון אמיר וענבר רוזנבאום.