לטענת הדוח, למעלה מ־60 "קהילות פלשתיניות" גורשו מאז 2022, לעיתים תוך נוכחות חיילים. המתנחלים, כך נטען, משתמשים בעדרי צאן ובבעלות בפועל על שטחים נרחבים כדי למנוע גישה של פלשתינים. המחברים מוסיפים כי למעלה משליש מהשטחים שבשליטת המאחזים הם בבעלות פרטית פלשתינית, ועוד כ־34 אלף דונם מצויים בשטחי A ו-B.

חוזי מרעה — הכלי להשתלטות

בדוח מתואר כיצד החטיבה להתיישבות העבירה למתנחלים כ־80 אלף דונם במעמד של "חוזי מרעה", ללא מכרז ובלא תמורה. למרות שהחוזים נועדו למרעה בלבד, בשטח הוקמו מאחזים הכוללים מבני מגורים, תשתיות ופעילות חקלאית. החוזים, כך נטען, משמשים בסיס לתמיכות ממשלתיות ולפעולות בשטח מול כוחות הביטחון.

מימון ציבורי: על-פי הטענות — עשרות מיליוני שקלים

בדוח מפורטים ערוצי מימון שונים:

• 54 מיליון ש"ח למרכיבי ביטחון (מצלמות, רחפנים, שערים ועוד)

• 30 מיליון ש"ח למחלקות סיור

• מענקים ממשלתיים ל"מתנדבים בחקלאות" ו"מענקי יזמות"

• סיוע מארגון "אמנה", מהקרן הקיימת לישראל ומתרומות בסיוע סעיף 46א'

הדוח טוען כי הממשלה אינה פועלת למנוע את פעילות המאחזים, ואף תומכת בהם. לפי המחברים, מדובר בגל גירושים חסר תקדים מאז 1948. עם זאת, חשוב לציין כי הדוח מציג עמדה חד-צדדית וסובייקטיבית מצד ארגונים פוליטיים המזוהים עם השמאל הרדיקלי, ואינו כולל תגובות או עמדות של הממשלה, של צה"ל או של גורמים ביישוב היהודי באזור. הנתונים שבו נשענים על תצפיות ומיפוי עצמאי, ומעוררים ויכוח ציבורי ומשפטי מתמשך.