בחלק מהמקרים, פריסת רשתות על מנהרות גידול התותים הצליחה לצמצם משמעותית את הפגיעות. הרשתות צריכות להיות פרוסות כל הזמן למעט בזמן הקטיף, והן נשמרות לרוב לאורך כמה עונות.
גישה אחרת - אך יקרה יותר - היא גידול התותים במבנים סגורים, כך שהתוכים לא יוכלו לגשת כלל לפרי. זהו פתרון ארוך טווח, שדורש השקעה ראשונית גבוהה, אך עשוי להשתלם לאורך זמן.
התוכי הנזירי, שמקורו בכלל ביערות דרום אמריקה, הפך בתוך עשור וחצי לגורם מזיק רציני לחקלאות הישראלית. נכון להיום, אין פתרון קסם אחד שיכול לעצור את הנזק, והמאבק עובר דרך שילוב של אמצעים ביולוגיים, מכניים וחוקיים.
אם לא יינקטו צעדים עקביים ומתואמים - התותים שלנו ימשיכו להיות טרף קל לפולש הצבעוני.