הטלת מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבתו של נפגע העבירה יכולה להיות נרחבת, אך לא בצורה חסרת גבולות. כך קובע לראשונה (28.4.25) בית המשפט העליון, לאחר שעד כה נדונו מגבלות כאלה בעיקר בידי דן יחיד. החוק אומר: "בית המשפט רשאי להטיל על עבריין מין, בצו, מגבלות על מגורים, עבודה או לימודים במוסד לימודים בקרבת מקום המגורים או מקום העבודה של נפגע העבירה או מוסד הלימודים שנפגע העבירה לומד בו". החוק מגדיר מהם "לימודים" ו"עבודה" אך אינו מגדיר מהם "מגורים", מה שמצריך פרשנות נוספת. לדברי השופטת דפנה ברק-ארז, "הלכה למעשה, שלוש זירות הפעילות שבבסיס ההסדר – מגורים, עבודה ולימודים – מהוות במקרה הרגיל את מרכז החיים של אדם. זוהי הסביבה שבה מתנהל חלק הארי משגרת היומיום של מרבית האנשים, ולא בכדי החוק נסב בעיקרו על מעגלים אלו ומציינם במפורש". ברק-ארז מוסיפה: "שיקול העל שצריך להדריך אותנו בפרשנות הוראותיו של חוק המגבלות הוא, לשיטתי – היתקלות תדירה. הלכה למעשה, זו עשויה להתרחש בכל מקום שאותו נפגעת העבירה פוקדת באופן תדיר וקבוע, כדי לקיים את שגרת חייה. מנקודת מבטי, יש לפרש את החוק כמיועד להגן באופן רחב יותר על המרחב שבו אדם מנהל את חיי היומיום שלו". לאור זאת, ממשיכה ברק-ארז, "אין לצמצם את האפשרות להטלת מגבלות רק למתחם צר סביב ביתה, מקום עבודתה ומוסד לימודיה של נפגעת העבירה. יש לפרש מונחים אלה באופן תכליתי. כך, בהתאם לנסיבות, מקום המגורים של אדם במובנו הרחב עשוי לכלול גם את המקומות שהם חלק משגרת חייו כאשר הוא יוצא ובא מביתו, כדוגמת מסגרות החינוך שאליהן הוא מביא את ילדיו, המרפאה השכונתית שאותה או פוקד או מקום טיפול אחר. בשינויים המחויבים הדברים נכונים אף לגבי מקום העבודה ומוסד הלימודים שהם חלק משגרת חייו של אדם. "...שונים הם פני הדברים בכל הנוגע להטלת מגבלה כללית ביחס למקום הימצאה של נפגעת העבירה, ככל שהוא ידוע לעבריין המין. כאמור, תכליתו של חוק המגבלות היא למנוע היתקלות תדירה בין עבריין המין לבין נפגעת העבירה כאשר היא מנהלת את שגרת חייה הרגילה, ולא לסכל מראש כל אפשרות למפגש מקרי או מזדמן ביניהם. בהתאם לכך, בהטלת מגבלה כללית הנובעת ממקום הימצאה של נפגעת העבירה יש משום הרחבת ההגנה עליה באופן שעלול לשבש את אורחות חייו של עבריין המין יתר על המידה. מנקודת מבטי זוהי חריגה מההסדר שנקבע בחוק המגבלות, הגם שבעבר ניתנו החלטות שאפשרו זאת. "הסמכות להטלת מגבלות נסבה על אותם אזורים שנפגעת העבירה פוקדת באופן קבוע ויומיומי, על-מנת להימנע מהיתקלות תדירה בעבריין המין, ולא ביחס לכל מקום שבו היא נמצאת. המדובר באזורים מתוחמים אשר לגביהם התבקשו המגבלות ובית המשפט שוכנע כי יש הצדקה להטלתן. האזורים שלא הוגבלו בצו הם אפוא מקומות שבהם עבריין המין ששוחרר יכול להסתובב בחופשיות, כאחד האדם. הרצון להגן על נפגעת העבירה ככל הניתן אינו יכול להצר את צעדיו של עבריין המין עד כדי כך, שהוא יידרש לחשב את דרכו גם מחוץ לאזורי המגבלות".

אפשר לאסור בצורה מוחלטת כניסה לאותם אזורים

ברק-ארז מוסיפה: "המסקנה הפרשנית האמורה משליכה אף על סוג המגבלות שניתן להטיל על עבריין המין. לגישתי, ניתן להרחיקו מהאזורים שלגביהם הוטלו מגבלות, כך שייאסר עליו להיכנס אליהם לחלוטין – ולא רק להתגורר, לעבוד או ללמוד בהם במובן הצר. פרשנות דווקנית של הסמכות להטיל על עבריין מין מגבלות על מגורים (וכן על עבודה ולימודים), כך שלא ניתן יהיה להרחיקו לחלוטין מהאזורים שהוגדרו, עלולה לרוקן מתוכן את הוראות החוק ולהוביל למצבי אבסורד". ברק-ארז מסבירה, כי "במוקד הדיון יש להעמיד את שאלת המידתיות והפעלת שיקול הדעת הקונקרטי, להבדיל מאשר את סוגיית הסמכות הפורמלית... חוק המגבלות מבוסס אפוא על עריכת איזון עדין ומידתי בין הפרטים שבשני צדי המתרס, ומותיר לבית המשפט מרחב גדול לצקת תוכן קונקרטי להוראותיו בהתאם לנסיבות המשתנות". היא דחתה את רוב ערעורו של פדופיל שפגע בשלוש קטינות ובקטין, שהיו בני ארבע ומעלה, נדון ל-25 שנות מאסר וסיים אשתקד לרצות אותן. בית המשפט המחוזי בתל אביב הרחיק אותו לשלוש שנים בצורה נרחבת מסביבתן של שתיים מהנפגעות, וברק-ארז קבעה שמגבלות אלו יחולו, למעט כל מקום בו נמצאת אחת הקורבנות לפי ידיעתו של העבריין. השופטת גילה כנפי-שטייניץ הסכימה עם ברק-ארז. השופטת רות רונן סברה בדעת מיעוט, כי הפרשנות צריכה להיות מצמצמת, כאשר אין די בכך שנפגעת העבירה פוקדת את המקום באופן תדיר כדי לקבוע שמדובר במקום מגוריה, עבודתה או לימודיה. החוק מאפשר להטיל על עבריין המין מגבלות הנוגעות אך ורק למקום מגוריו, עבודתו ולמוסד בו הוא לומד, ולא לנוכחות תדירה שלו במקום זה או אחר, היא סבורה. את העבריין ייצגו עוה"ד אלקנה לייסט ואלעד רט, את נפגעות העבירה ייצגו עוה"ד רווית זילברפרב ויעל בן-סעדון, ואת המדינה - עו"ד נועה עזרא-רחמני.