בטקס הדלקת המשואות שנערך בהר הרצל עם סיומו של יום הזיכרון ותחילתו של יום העצמאות ה-77 למדינת ישראל, נשא (יום ד', 30.4.25) יו"ר הכנסת אמיר אוחנה נאום שכולו עמידה לאומית איתנה - אך גם התרגשות, תקווה ומבט מפוכח אל עבר ועתיד העם. בפתח דבריו עמד אוחנה על המחיר הכבד של העצמאות, שהושג בזכות הקרבתם של מיטב הבנים והבנות. "אנו מרכינים את ראשינו בפניכן המשפחות השכולות, כמו המדינה כולה, שחיינו כאן הם בזכותם", אמר, והוסיף: "הגעגוע לא שוכך עם הזמן". ברקע המלחמה המתמשכת מאז 7 באוקטובר, הזכיר אוחנה כי גם השנה "מלחמת העצמאות - המלחמה על עצם קיומה של המדינה - לא תמה", אך הדגיש: "וגם השנה - יכולנו להם. החברה הישראלית נרתמה למאמץ המלחמתי כתף לצד כתף". במוקד נאומו עמד החזון הציוני והאמונה ביכולת העם להמשיך לחדש ולהוביל. "אנחנו לא רק עם ששורד - אנחנו עם שחי, יוזם, מחדש, ובונה את העתיד", הדגיש אוחנה. "אנחנו אומה קטנה שמייצאת את הישגיה לעולם... אומה שביחס לחלקה באנושות תרומתה עצומה לאין שיעור. אנחנו עם קטן במספר, אך עצום ברוח!" יו"ר הכנסת ציין את חציית רף עשרה מיליון האזרחים בישראל - מהם שלושה מיליון ילדים - וציין כי "ילדים זו תקווה... הם מימוש האמונה העמוקה שלנו במדינת ישראל וזה בזה". אוחנה ביקש להזכיר כי הפלא של קיום המדינה נתפס כטבעי, אך הוא בגדר נס מתמשך: "בעל הנס - אינו מכיר בניסו. יהודה עמיחי כתב: 'מרחוק כל דבר נראה נס אבל מקרוב גם נס לא נראה כך'". וכך, רגע לפני סיום נאומו - העלה אוחנה את רגעי התקווה מתוך התופת, כששחזר את עדות הרב הבריטי ששחרר את מחנה ברגן בלזן בשנת 1945, שם שרדו שורדי השואה את המנון התקווה בקול נרגש. "זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שהביטוי הזה תועד ושודר: 'עם ישראל חי!'" אמר. הוא חתם את דבריו בקריאה מרוממת לרוח הלאומית: "עצם העובדה שעם ישראל חי - היא נס. לא בכדי 'התקווה' היא ההמנון שלנו, היא הפזמון החוזר שמלווה את עמנו, היא האמונה המפעמת בליבותינו. "כי זה הוא עם ישראל, עם לוחם המתפלל לשלום, עם שעדיין מתרגש להחיות את שפתו, עם שאין שני לו בכל העולם כולו, עם שלא איבד, ולעולם לא יאבד את התקווה - וגם הפעם - אנחנו ננצח! עם ישראל חי! יום עצמאות שמח ישראל!"