עצירת רכב צריכה להיות חיונית מבחינה פיזית לביצוע הנסיעה, כדי שתאונה המתרחשת במהלכה תיחשב לתאונת דרכים - אומרת (5.5.25) שופטת בית המשפט העליון, יעל וילנר. אילוצים אחרים, שאינם קשורים לנסיעה, לא יובילו להכרה דומה. במקרה שהגיע לבית המשפט העליון, נפצע קשה אדם שרכבו עצר שלא כחוק במפרץ בצד הדרך כדי להוציא אוכל לבנותיו. המחלוקת הייתה האם חובת הפיצוי מוטלת על חברת מגדל, שביטחה את הרכב, או על קרנית הממשלתית, משום שהאופנוע שפגע באיש לא היה מבוטח. בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט אלכסנדר רון) קבע שהאחריות היא על קרנית, וערעורה נדחה בידי וילנר. וילנר מזכירה, כי תכליתו היסודית של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים היא "להגביר את הפשטות והיעילות שבבירור תביעות נזקי גוף שנגרמו בתאונות דרכים". מכך נובעת ההלכה לפיה "יש לפרש את הוראות החוק באמצעות כללי הכרעה ברורים, אחידים ועקביים, תוך הימנעות מיצירת אבחנות דקיקות". קרנית טענה, כי עצירת הרכב בנסיבות אלה הייתה חלק מה"נסיעה" כמשמעותה בחוק. "אולם, אינני סבורה כי פעולות אלו - עצירת הרכב בצד הדרך ויציאה ממנו לשם הוצאת דברי מאכל מתא המטען - חיוניות מבחינה פיזית לביצוע הנסיעה (במובנה הלשוני הבסיסי). שכן, על-מנת להמשיך בנסיעה (במובנה הפשוט) לא היה הכרח פיזי לעצור את הרכב בצד הדרך לשם הוצאת מאכלים מתא המטען. "אמנם, קרנית טוענת כי הילדות ששהו ברכב צעקו ו'הרעישו עולמות' משום שהיו רעבות, באופן שהפך את המשך הנסיעה ל'בלתי נסבל' מבחינת המשיבה הנהגת [רעייתו של הפצוע]. אולם, הדבר אינו מלמד על כך שהוצאת אוכל מתא המטען הייתה חיונית מבחינה פיזית להמשך הנסיעה; ומכל מקום, ברי כי לא ניתן להתחשב בעוצמת הצעקות של הילדים הנוסעים ברכב, או במידת הסבלנות של נהג הרכב ברגע מסוים, כקריטריונים לקביעה אם העצירה הייתה חיונית במובן הפיזי להמשך הנסיעה. "אימוץ קריטריונים מסוג זה יחתור באופן מובהק תחת ההלכה הבסיסית הנזכרת לעיל, שלפיה יש לפרש את הוראות חוק הפיצויים באמצעות כללי הכרעה ברורים ועקביים ולהימנע מיצירת אבחנות דקיקות". עצירה זו לא הייתה חיונית לנסיעה ולכן היא לא הייתה "נסיעה" במובנו של החוק. השופטים דוד מינץ וגילה כנפי-שטייניץ הסכימו עם וילנר. את קרנית ייצג עו"ד אלון בלגה, את מגדל ייצג עו"ד עידן אמגור, ואת המבוטחים - עו"ד גיל הראל.