סגל האשים את מערכות החדשות בכך שהפכו ללוח מודעות עבור מארגני ההפגנות: "מלהודיע שלושה ימים מראש מתי יהיו הפגנות ואיפה – דבר שבקורס הראשון בגלי צה"ל לומדים שאסור לעשות – פתאום הכל מותר. הפכנו ללוח מודעות של מפגינים, וזה לוּוה בתעמולה פראית ושקרים גסים". עוד הוסיף כי הוא עצמו איבד את אמונתו בקונספט של תקשורת מיינסטרים: "אני לא מאמין כרגע במונח הזה. אני חושב שיש פה פלנגות של עיתונאים במדינת ישראל, שכל אחד דוחף את העמדה שלו. עד שזה ישתנה – אני פסימי מאוד".

סגל ניסח את ההתלבטות המקצועית שאיתה הוא מתמודד במונחים חריפים: "הברירה שלך היא להיות כמו הפסנתרן בבורדל – להמשיך לנגן תוך עצימת עיניים – או להצטרף לאחת הפלגות. זו ברירה איומה, שאין בה אפשרות טובה". הוא סיפר כי במהלך המגעים שהתקיימו בניסיון לגבש הסכמות בין הקואליציה לאופוזיציה, החזיק בטיוטות הסכמים אך בחר לא לפרסמן: "היו כמה צמתים של ניסיונות להגיע להסכמה, והיו לי ממש ביד טיוטות של הסכמים, עד שפנאטים משני הצדדים – בעיקר מהאופוזיציה – פוצצו את זה. ולא פרסמתי, כי אמרתי שאני לא אשא על מצפוני את ההידרדרות של המדינה בשביל סקופ". לדבריו, גם העיתונאי נדב אייל, שמזוהה עם הצד השני של המפה הפוליטית, נהג באחריות דומה: "אמרתי שאם זה יפורסם – לפחות שזה יהיה הסיפור שלי. ולשמחתי, נדב אייל אמר להם אותם דברים בדיוק. אז עוד לא אבדה תקוותנו".