דוד מונשיין, אושיה ירושלמית, סופר, איש חיי לילה, שחקן קולנוע, דמות ידועה ומוכרת בירושלים ואף מחוצה לה שהוגדר "האיש הכי ירושלמי בירושלים" הלך לעולמו (24.5.25) ערב יום ירושלים (כיממה לפני ערב יום ירושלים) והוא בן 83 במותו. מונשיין נולד ב-1941 בירושלים, בן למשפחה ירושלמית המתגוררת בעיר מזה דורות. גדל בשכונת "יגיע כפיים" בירושלים. למד בבית ספר מוריה. אביו מרדכי מונשיין עבד במאפיית "המשביע" בשכונת רוממה. אימו, לאה מונשיין, עבדה בבנק בירושלים, ונפטרה בגיל 40 כשמונשיין היה בן 20. בשנות ה-60 למד באוניברסיטה העברית בגבעת רם שבירושלים. היה פעיל בהתאחדות הסטודנטים ובארגון אירועי יום הסטודנט, וכתב בעיתון הסטודנטים הידוע "פי האתון". היה דמות בולטת בחיי הלילה והתרבות של ירושלים ומיושבי קפה טעמון. בתחילת שנות ה-70 פתח סוכנות תיווך נדל"ן בירושלים והתמחה במכירת-השכרת בתים בעיקר בשכונות: המושבה הגרמנית, רחביה, טלביה וקטמון. מונשיין הטיב לתאר בכתיבה קלילה, שנונה והומוריסטית, שופעת קריצות מחויכות את הווי החיים בירושלים של פעם וגם בהווה ופרסם את סיפוריו בטורו בעיתונים "חדשות", "כל העיר" ו"דה מרקר", וכן בשורה של ספרים שכתב ובהם: "סיפורי מונשיין", "מונשיין השני" (הוצאת מודן) ו"אגדות מונשיין" ("חושך - הוצאה לאור"). במרס 2016, הוציא לאור את ספרו החדש "היה הייתה פעם ירושלים". על בסיס סיפורו של מונשיין 'דואר אקספרס'. הפיקו וצילמו בשנת 1997 שני סטודנטים צעירים גיא ליברמן ויואל פרויליך, סרט שזכה בפרס ווג'ין בפסטיבל הקולנוע. מונשיין השתתף (בתפקידים קטנים) כשחקן במספר סרטים. ב-1985 שיחק את תפקיד האמרגן בסרטו של דני ורטה "קוקו בן 19", ב-1986 שיחק בסרט "כפפות" (על-פי סיפורו של דן צלקה) בתפקיד העיתונאי אהרוני בן שלום, ב-1988 שיחק בסרטו של דובי גל "מלך הסלים" את תפקיד מאמן "קבוצת קריית גנים" ובאותה שנה שיחק מונשיין בתפקיד סמי כהן ב"כהן ובניו" בסרט "יהושע, יהושע" בבימויו של אבי כהן ובכיכובו של מגיש הרדיו והטלוויזיה אברי גלעד.

הכי ירושלמי שיש בירושלים

יותם נבין ממכריו של מונשיין מגדיר אותו כ"דבר הכי ירושלמי שיש בירושלים" וכך כותב יותם נבין בדף הפייסבוק: "דוד מונשיין הדבר הכי ירושלמי שיש בירושלים עזב אותנו. באמצע 2023 הוא נעלם לי. לא ענה לטלפונים, לא הגיב לפוסטים בפייסבוק לא נכנס לואצאפ שלו. נחרדתי שמשהו קרה. בדקתי עם חברים משותפים והם לא ידעו. בסוף מצאתי מי שכן ידע ונדהמתי לשמוע שהוא במחלקה סיעודית בלב שכונה חרדית במתקן שבלשון המעטה הייתי מתאר אותו כמשפיל. התקשרתי לשם. הביאו אותו לטלפון. האיש הכי מצחיק שיש נשמע רע ונואש. "אני כבר מת. אני לא כאן", הוא אמר. שאלתי אם לבוא. אמר תבוא. שאלתי מה להביא. אמר תביא מה שאתה רוצה. שאלתי אם הוא רוצה גרעינים שחורים ולבנים אמר שכן. שאלתי אם הוא רוצה סיגריות אמר שכן שאלתי אם הוא רוצה עוגת גבינה אמר שכן. קניתי ובאתי. הוא פער פה וביקש שאגיש לו עם כפית חתיכות מעוגת הגבינה. אחרי שבלע את כולה יצאנו למרפסת פיצחנו את הגרעינים ודיברנו. היה עצוב והיה מצחיק, היה מרתק והיה מדאיג. מונשיין שמח לשמוע שאני עוזב את ירושלים, שיבח אותי שקניתי בית בחיפה וביקש שאבוא שוב. באתי אליו כל שבוע עד שעזבתי את העיר שלנו לתמיד. אתגעגע".

מספר סיפורים מחונן

העיתונאית איה אורן כותבת בדף הפייסבוק: "ירושלים של פעם נמוגה ואיננה והיום התברר שגם האיש שבלט כל כך בנוף שלה הלך לעולמו. והוא מת ערב יום ירושלים, שאותה כל כך אהב. זו אבידה גדולה מאד. דוד מונשיין (83) היה מספר סיפורים מחונן, ניחן בחוש הומור נהדר, היה ירושלמי אסלי. אהבתי את הספרים שלו, אהבתי לקרוא את הפוסטים שלו. לפני יותר משנה הוא חדל לכתוב פוסטים בפייסבוק ונעלם. שמעתי שהוא חולה מאוד והצטערתי מאוד והיום הסתבר שקולו ועטו נדמו לתמיד. חבל על דאבדין." דוד מונשיין הובא לקבורה בית העלמין הר המנוחות בגבעת שאול.