"בשנים האחרונות אנו עדים למגמה של הרחבת סמכויות בית המשפט העליון, הכוללת ביקורת חוקתית ואף על-חוקתית. להרחבה זו התנגדתי בעקביות, שכן היא מציבה גבול דק מאוד מול עקרון הפרדת הרשויות - וגוררת את בית המשפט לשיח קצוות ולהפיכתו לזירת מאבק ציבורי, גם בהיבטים שאינם משפטיים". כך אומר (28.5.25) שופט בית המשפט העליון, יוסף אלרון. הוא הדגיש, כי דבריו נכתבו לפני פסקי הדין בנוגע למינוי נציב שירות המדינה והדחתו של רונן בר. אלרון נחשב לאחד הבולטים שבין השופטים השמרנים בבית המשפט העליון, והשר יריב לוין תמך במועמדותו לנשיאות בית המשפט. לדברי אלרון, הוא מבקש "להציג דרך חלופית - לא קיצונית - שבה ניתן וצריך, לטעמי, לצעוד: דרך שמכירה בסמכותו של בית המשפט העליון, אך קוראת לשימוש מרוסן, מצומצם ומדוד. דרך שאינה מבקשת לחריף את המאבק בין הרשויות אלא להפחיתו, בלי לוותר על שמירה על זכויות יסוד ועקרונות דמוקרטיים". הוא יצא נגד המצב בו עתירות מוגשות לבג"ץ מיד עם קבלתו של חוק שנוי במחלוקת, מבלי לחכות לתוצאותיו. "כך נגרם מצב שבו סוגיות ציבוריות מובהקות מועברות ישירות מבית המחוקקים לבית המשפט. השיח הציבורי מתמקד בתוצאה - כן או לא, ניצחון או הפסד - ולא במהות. כך, כל תוצאה נתפסת כהתקפלות או חולשה. זה שיח כוחני שמחלחל גם למשפט החוקתי - והנזק ממנו אדיר. המשפט - ובפרט המשפט החוקתי - אינו שחור ולבן. יש גוונים רבים. הסעד הדרמטי ביותר - ביטול חוק או חוק יסוד - הוא נשק קונבנציונלי, שיש להשתמש בו רק כמוצא אחרון". זו הייתה עמדתו של אלרון בפסק הדין בנוגע לעילת הסבירות, הוא הזכיר. "הצמצום המסוים בסמכויות בתי המשפט לאחרונה אינו בהכרח שלילי - וצריך להבין את מגבלות הסמכות", הוסיף אלרון. כך למשל, הוא סבור שלא היה צריך להכריע בעתירות נגד השינוי בפקודת המשטרה שיזם איתמר בן-גביר. פסק דין זה "הדגים נטייה להתערבות מוקדמת מדי - במקום להמתין לגיבוש מדיניות בפועל. אפשר היה להשתמש בכלים מהמשפט המינהלי - אך בית המשפט פסל את החוק מיד, מתוך חשש תיאורטי בלבד". אלרון הוסיף: "ישנם ערכים דמוקרטיים שעליהם לא מתפשרים - ובמקרים חריגים, אכן מוטלת חובה על בית המשפט להתערב. אך עלינו להשתמש בסמכות הזו באחריות ובמידתיות. תמיד ראיתי מול עיני את חשיבות האמון הציבורי במערכת המשפט. ללא אמון - אין לבית המשפט תוקף. התפתחויות השנים האחרונות רק מחזקות את הצורך בהסדרה שקולה של מעמד חוקי היסוד והליך החקיקה. לכן, יש להקים סוף-סוף חוק יסוד החקיקה, ולקבוע את כללי המשחק. עד שזה יקרה - עלינו לנהוג באיפוק. אינני מוכן לוותר על התקווה שחוק יסוד כזה ינוסח בכנסת - בידי נבחרי הציבור, לא בידי בית המשפט".