שופט בית המשפט העליון, עופר גרוסקופף, הטיל הוצאות בסך 10,000 שקל על אדם שהגיש ערעור סרק על דחיית בקשתו לתביעה ייצוגית נגד המדינה. גרוסקופף מציין, כי סכום ההוצאות משקף באופן חלקי בלבד את חוסר שביעות הרצון שלו מהגשת הערעור. יוסף פינס הגיש לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה לתביעה ייצוגית נגד משרד התחבורה, משרד האוצר והמרכז לגביית קנסות, בטענה שאין סמכות לגבות אגרת רישוי על מכוניות שבבעלותו ושאין הוא מעוניין ברשיונות עבורן. פינס הגיש תחילה את הבקשה בכוחות עצמו, אך על-פי הוראת בית המשפט שכר את שירותיו של עו"ד שלמה יהושע לוי והגיש שוב את הבקשה. הבקשה נדחתה על הסף (בידי השופט רון סוקול), שכן סעיף 5 בפקודת התעבורה קובע במפורש חובת רישוי ואגרה אפילו על רכב שיצא מכלל שימוש, אלא אם בעליו מבקש ומקבל פטור מהם. פינס לא פעל כך, לא הייתה לו עילת תביעה אישית והוא חויב בהוצאות בסך 15,000 שקל. פינס ערער לבית המשפט העליון (באמצעות לוי, שהפסיק לייצגו לאחר מכן) וחזר על טענותיו. גרוסקופף כותב (26.6.25), כי לאחר קדם-ערעור שקיים בחודש מארס, "לאחר ששוקפו הקשיים בערעור, המלצתי לבא הכוח המייצג ולמערער שלא לעמוד על הערעור. בא הכוח המייצג היה נכון לשקול עניין זה, ואולם המערער הודיע ללא היסוס כי הוא עומד על הערעור, וכידוע 'רצונו של אדם - כבודו'". גרוסקופף דחה את הערעור בלא צורך בתגובה בכתב של המדינה, מנימוקיו של סוקול, והוסיף שהחוק הגיוני: "הרשות אינה יודעת לקרוא את צפונות לבבו של אדם, ועל כן היא תתקשה להבחין בין אדם שנמנע מלחדש את רישיון הרכב מתוך כוונה שלא להשתמש ברכב, לבין מי שנמנע מלעשות כן (בכוונה או ברשלנות) אך מבקש להוסיף לעשות שימוש ברכב. גם האפשרות להבחין בין הקבוצות הללו בדיעבד, לפי השאלה אם הלכה למעשה נעשה שימוש ברכב, מעוררת קשיים לא מבוטלים מבחינת הרשות, מאחר שהיא מטילה עליה חובה לברר בדיעבד עובדה שאינה בידיעתה, ושלבעל הרכב אינטרס שלא למסור מידע אמין לגביה. פשוט ומתבקש הרבה יותר שאדם אשר אינו מעוניין לעשות שימוש ברכב שבבעלותו ימסור על כך הודעה מראש לרשות הרישוי - וכך אכן קבע המחוקק".

"מכביר מלל וטיעונים"

לדברי גרוסקופף, "המסקנה האמורה אינה נותנת למערער מנוח. הלה, שהגיש את העתירה מבלי שנתן דעתו לסעיף 5 לפקודת התעבורה, אשר אינו נזכר כלל בבקשת האישור, מכביר בכתבי טענות נוספים שהגיש מלל וטיעונים על-מנת לנסות ולאתר סדק, שמא נאמר חרך, בעמדת המשיבים, ולמצוא פסול בהתנהלותם. "לא כך ראוי לנהל הליך ייצוגי. משטענתו המרכזית (הלכה למעשה, היחידה) של המערער בבקשת האישור התבררה כמבוססת על התעלמות מהוראה מפורשת של המחוקק, ולפיכך על קריאה שגויה מיסודה של ההסדר המשפטי, לא היה מקום להוסיף ולנהל תובענה ייצוגית שהוגשה על בסיס אותו ניתוח משפטי מופרך. אכן, לא ניתן להנשים רוח חיים בהליך שמראשיתו נעדר בסיס משפטי - בוודאי לא באמצעות טיעונים מהסוג שהעלה המערער". לסיום אומר גרוסקופף: "נוסח ההוראות הרלוונטיות בפקודת התעבורה אינו מיטבי, ועל כן אין זה מפליא שהמערער, שאינו איש משפט, סבר שמצא בהם בקעה להתגדר בה. עם זאת, משהובהר לו המצב המשפטי כהלכתו על-ידי בית המשפט קמא, טוב היה עושה אילו הניח ידיו מעניין שאינו בתחום התמחותו - במיוחד כשהוא מתיימר לפעול כשליח הציבור. משלא נהג כך, מן הראוי לשקף עניין זה, ולו באופן חלקי, בפסיקת הוצאות". השופטים דפנה ברק-ארז ואלכס שטיין הסכימו עם גרוסקופף. את המדינה ייצגה עו"ד קרן וול.