לדעת גרוסקופף, התשובה לשאלה בנוגע למעמדו של הפרוטוקול היא "ברורה וגלויה. הפרוטוקול אינו אלא מסמך עזר שנועד לסייע בקידום המו"מ – מתווה דרך לפשרה, אשר הנושאים והנותנים מטעם הצדדים אומנם הביעו הסכמה לקדמו, אך בשלב הנוכחי הצדדים לא התחייבו, ולא התכוונו להתחייב, ביחס למי מחלופות הפשרה שפורטו בו. "פשיטא בעיני, כי ביחס למסמך עזר שכזה, אף אם הוא מונח בחגיגיות על שולחן המו"מ בסיועו האדיב של צד ג', לא מתקיימות הדרישות הנחוצות על-מנת לשכלל הסכם פשרה מחייב. בהמשך לכך, גם הנסיגה מהמו"מ בשל התפתחויות מאוחרות, בהעדר נסיבות חריגות, איננה חוסר תום לב, אלא מימוש זכותו של כל צד למו"מ שלא להיקשר בחוזה שאינו לרצונו. "...במועד עריכת הפרוטוקול, אף אחד מהצדדים שאמורים להתקשר בעסקה – הפטריארכיה מזה, והימנותא מזה – לא גיבש עדיין גמירות דעת להיקשר בהסכם לפי מי מהחלופות שהונחו על שולחן המו"מ. כל שהוסכם בין הנושאים והנותנים (ועל דעת הפטריארך), היה על מתווה פשרה שיובא, לאחר שיתקיימו תנאים מסוימים, לאישור הגורמים המוסמכים להתחייב בשני הגופים הללו. הסכמה שכזו אינה יכולה להיחשב לגמירות דעת להיקשר בעסקה מוגמרת על-ידי הצדדים לעסקה. היא גם לא יכולה להוות בסיס לכפיית העסקה המוגמרת על מי מהצדדים מכוח עקרון תום הלב. "על כן, לתפיסתי, קבלת תביעת הימנותא משמעה, הלכה למעשה, ריקון מתוכן של הדרישה האחרונה שנותרה מהותית לכריתת חוזה, והפיכת מוסד החוזה לקופסה שחורה, אשר קיומו או העדרו נקבע במסגרתו על-ידי החלטה שיפוטית שרירותית. למהלך שכזה בוודאי לא ניתן להסכים". גרוסקופף מדגיש: "אין, ולא הייתה, אחריות משפטית מצד הפטריארכיה כלפי הימנותא לפצותה בגין נזקי התרמית – לא מכוח עוולה, לא מכוח חוזה, ואף לא מכוח חובת תום הלב. האחריות לפצות את הימנותא בגין התרמית הייתה ונותרה מונחת לפתחם של הגורמים האחראים לתרמית, ועליהם בלבד. ממילא הניסיון העיקש של הימנותא וקק"ל לגלגל את נזקי התרמית על כתפי הפטריארכיה – ניסיון שלו עצמו ניתן לייחס מידה לא מבוטלת של חוסר תום לב – דינו להיכשל".

לדברי גרוסקופף, הימנותא הייתה נציגתה הבלתי-רשמית של המדינה, וביקשה להאריך את תקופה החכירה או לקבל בחזרה את הכסף ששילמה לנוכלים. הפטריארכיה - שלא הייתה מעורבת בצורה כלשהי במרמה - רצתה למחוק את הערות האזהרה לטובתה של הימנותא ולקבל את אישור המדינה למינויו של תיאופולוס. רשויות המדינה (באמצעות הימנותא) "שאפו לחתום את אירוע התרמית בדרך של התקשרות בהסכם 'פשרה' עם מי שכאמור לא היה צד לעסקת המרמה, תוך ניסיון להישען על זכויות שכלל לא עמדו להן". על וינרוט אומר גרוסקופף, כי לא ניתן להתייחס אליו כמתווך ניטראלי במו"מ בין הפטריארכיה לבין קק"ל – "רחוק מכך". הוא היה "שחקן מרכזי בפרשיית התרמית ביחס למקרקעי הפטריארכיה כבר מראשיתה, והיה לו אינטרס מובהק ומוחשי בהגעתם של הצדדים להסכם לאחר שהיא התפוצצה", שכן הסכם כזה היה הדרך האחרונה בה יכול היה לשמור את 4 מיליוני הדולרים שקיבל. גרוסקופף אומר כי לא ניתן לראות את הפרוטוקול כהסכם ביניים או כזכרון דברים, שכן הוא איננו עונה על התנאי הבסיסי: גמירות דעת מצד שני הצדדים לחתום מיד על הסכם מחייב. כאמור, לשיטתו מדובר לכל היותר מתווה להמשך ניהול המו"מ. דווקא הישיבה החגיגית מלמדת שלא היה זה הסכם מחייב: וינרוט היה "הבמאי והמפיק" שלה, עיצב מעמד שנועד ליצור רושם של גמירות דעת, וגייס את השופטים בדימוס למרות העדר ביטוי מפורש לכוונה כזו של הצדדים. לדברי גרוסקופף, היה זה "ניסיון נואש של וינרוט להקנות לפרוטוקול מעמד של זכרון דברים... במקום לבסס את הסכמת הצדדים לאמור בפרוטוקול בדרכים המקובלות במקומותינו, טורח וינרוט לביים מחזה חריג באמצעות ייבוא שופטים-ניצבים שכמו נלקחו מסרט אחר". גרוסקופף שואל רטורית מדוע נזקק וינרוט לתכסיס זה ומדוע חשב מראש שיהיה צורך בשני שופטים בדימוס כעדים "על-מנת לשכנע בעניין שלא היה כל קושי לבררו ולהוכיחו במישרין". לכולם, ובמיוחד לווינרוט, היה ברור שהצדדים עדיין אינם מוכנים לתת תוקף משפטי לפשרה - משיב גרוסקופף.

עוד אומר גרוסקופף, כי בדרך לקביעה שבאותה מעמד התגבשה גמירות דעת, קיימים קשיים בלתי עבירים. הצדדים לא התייחסו לפרוטוקול כאל הסכם ביניים, ניסוחו מלמד שעדיין לא היו הסכמות מחייבות, חסרות בו הסכמות בנושאים עקרוניים שהצדדים הסכימו להמשיך לשאת ולתת עליהם, הפטריארך הבהיר שבאותו שלב אין הוא יכול להתחייב בשם הפטריארכיה, נותרה דרישה לאישור דירקטוריון קק"ל והסינוד הקדוש, הצדדים המשיכו במו"מ וחלפו שנתיים וחצי עד שהימנותא נקטה בהליך משפטי כלשהו בנוגע לפרוטוקול, הוא לא נחתם, והייתה זו עסקת מקרקעין שלפי החוק חייבת להיעשות בכתב. גרוסקופף מדגיש: "לממד הצורה חשיבות לא מבוטלת במארג הנורמות המסדירות את ההתקשרויות החוזיות בשיטת משפטנו. מעבר לכיבודם של דברי החקיקה בעניין, דרישות צורניות ('פורמליות') נוצרו במידה רבה כמכשיר להגשמת תכליותיהם של דיני החוזים, ובראשן הגשמת רצון הצדדים בעת כריתת החוזה. עלינו להישמר אפוא מדילוג פזיז על דרישות פורמליות, תוך ביטולן המוחלט אל מול רכיבים 'מהותיים' או 'ערכיים' כאלה ואחרים. "...יתרונן של הדרישות 'הפורמליות' הוא בכלים שהן מעמידות לרשות הצדדים להסדיר את יחסיהם החוזיים כרצונם, באופן שיהיה ברור הן להם והן לבתי המשפט. כלים אלה יעילים ומועילים במיוחד כשמדובר בהתנהלות בין אנשי עסקים המיוצגים היטב, כדוגמת המקרה בו עסקינן. אכן, רק התעלמות מהניתוח ה'פורמלי', תוך התמקדות ביסוד גמירות הדעת לבדו, עלולה להביא לחילוקי דעות בתיק מסוג זה. חילוקי דעות אלה משמעם אי-ודאות, המזמינה התדיינות מיותרת. "אכן, המטוטלת בפסיקתנו בתחום דיני החוזים נעה באופן מופרז לכיוון הקוטב המהותי. טוב נעשה אם נסיט את כיוון תנועתה, ונשיב לדיני החוזים הישראלים, לא כל שכן כשמדובר בחוזה העסקי, מידה מסוימת של פורמליזם, אשר תמתן את אי-הוודאות, ותתרום לשימוש יעיל ומושכל במכשיר החוזי". עוד קובע גרוסקופף, כי הפטריארכיה לא הפרה את חובת תום הלב כאשר הפסיקה את המו"מ בשל נסיגתו של סופר מהעסקה איתה. זהו טעם כשר לפרישה מהמו"מ בנסיבות אלה, גם אם ייתכן שמוטב היה שהפטריארכיה הייתה מגלה מראש לקק"ל את הדבר המגעים עם סופר. קק"ל לא יכלה לצאת מתוך הנחה שהפטריארכיה התחייבה לחתום על הסכם איתה, והתנהלותה שלה מקשה מאוד לקבל את טענותיה כלפי הפטריארכיה. "עסקינן במו"מ שהולדתו, במידה רבה, בחטא", קובע גרוסקופף. "מו"מ זה הונע על-ידי לחץ בלתי לגיטימי, אשר הפעילה קק"ל על הפטריארכיה – בעיקר עמידתה בסירובה למחוק את הערות האזהרה שנרשמו לטובתה בעקבות עסקת המרמה, אך גם השימוש בסוגיית ההכרה הרשמית של מדינת ישראל בפטריארך תיאופולוס כקלף מיקוח... לאחר שרומתה, ולמרות התבהרות התמונה העובדתית, ביקשה קק"ל לגלגל את נזקיה מהתרמית על קופת הפטריארכיה, דהיינו לרפא את מלוא הפסדיה באמצעות גלגולם על כתפי צד ג' תם לב. "אם התנהלות זו מצד גוף ציבורי מעוררת שאלות ערכיות, הרי שהעובדה שלצורך מהלך זה גויסו שני מנופי לחץ פסולים – האחד, הכרת המדינה במינוי הפטריארך תיאופולוס (פעולה המעלה חשש לשימוש למטרה זרה בכוח המדינה); השני, סירוב למחוק את הערות האזהרה (גם כשהיה ברור כי נרשמו שלא כדין) – מעוררת תהיות במישור החוקיות, שמאחר שלא נידונו לפנינו, אמנע מלהרחיב את העיסוק בהן".

לסיום אומר גרוסקופף: "אין ספק כי פרשיית המרמה, שהיא 'המשגה הגורלי' שהוליד את הטרגדיה בה עסקינן, היא פרשה חמורה מאד. היא חמורה בשל נבזותם של הנוכלים, אשר גזלו מקק"ל בתחבולה שפלה סכומי עתק; היא חמורה אף בשל התנהלותו של עו"ד וינרוט, שסירב להשיב את שכר הטרחה העצום שקיבל, גם לאחר שהתברר מעשה המרמה של לקוחותיו; ולבסוף היא חמורה גם בשל רשלנותם של אנשי קק"ל, שאפשרו את גזילת כספי הציבור, וסירבו להודות במשך למעלה מעשור שנפלו קורבן להונאה. "הגורם היחיד שהוכיח באותות ובמופתים, לאחר התדיינות שנמשכה שנים, כי אין לייחס לו אחריות לפרשייה חמורה זו היא הפטריארכיה. ויובהר, הפטריארכיה לא נפלה קורבן לתרמית של הנוכלים, ולא התרשלה במעשה או במחדל. עירובה של הפטריארכיה בפרשייה כל כולו תוצאה של התעקשות קק"ל להוסיף ולהתכחש למעשה המרמה; לסרב למחוק את הערות האזהרה שנרשמו שלא כדין; ולהוסיף ולנהל בעניין זה נגד הפטריארכיה הליכים משפטיים חסרי תוחלת. "אם לא די בכך, במקביל להליכים המשפטיים ביקשה קק"ל, בסיועו האינטרסנטי של עו"ד וינרוט, לנסות ולגלגל אל פתחי הפטריארכיה את נזקי התרמית באמצעות מו"מ לפשרה. במו"מ זה לא בחלה קק"ל בהפעלת אמצעי לחץ בלתי לגיטימיים על הפטריארכיה, בדמות סירוב מתמשך למחוק הערות אזהרה שנרשמו שלא כדין, וניצול הליך ההכרה הרשמית של מדינת ישראל בפטריארך תיאופולוס. אלא שגם המו"מ הזה לא הוליד דבר, והלכה למעשה קק"ל לא נתנה במסגרתו דבר וחצי דבר לפטריארכיה (למעט ההכרה בפטריארך – עניין שמלכתחילה לא היה מקום לקשור למו"מ). "למרות זאת, הוסיפה קק"ל וניהלה את ההליך דנן, הנסמך כל כולו על מסמך שלא ויתרה מכוחו על מאום, ואף דרשה במסגרתו מהפטריארכיה, לרבות בשלב הערעור, סכומים העולים משמעותית על הנזק שנגרם לה מפרשיית המרמה. משמעותה הכלכלית של קבלת תביעת קק"ל, לפיכך, היא שמי שברשלנותה פתחה את הדלת לנוכלים תצא נשכרת – ולא על חשבון הרשע, כי אם על חשבון התם. אכן, דחיית תביעתה של קק"ל היא לא רק ההחלטה הנכונה מבחינה משפטית; היא גם מביאה לתוצאה הראויה והצודקת". השופטת יעל וילנר הסכימה עם גרוסקופף, בעוד הנשיא יצחק עמית סבר - בחוות דעת בת עשרות עמודים - שיש לדחות את הערעור, שכן לשיטתו הפרוטוקול היה הסכם מחייב. הימנותא חויבה בתשלום הוצאות בסכום חריג של 150,000 שקל, כאשר גרוסקופף אומר שהסכום היה גבוה עוד יותר, אלמלא הפרה הפטריארכיה בשעתו הוראה של בית המשפט העליון למסור להימנותא פרוטוקולים של ישיבות הסינוד. את הפטריארכיה ייצגו עוה"ד יאיר עשהאל ואסף עולמי, ואת הימנותא - עוה"ד נדב ויסמן ורועי דלח.