במשך ימים ניסו הצדדים לגבש תאריך מוסכם לדיון הנוסף. מינץ תיאם תאריכים עם אלרון ועם האחראי על היומן. אלא שלדברי לשכת הנשיא, מועדים אלו לא התאמו לעמית ולברק-ארז. בסופו של דבר, התאריך היחיד שנותר – 21 בספטמבר – נבחר, לאחר פרישת השופט אלרון.
שיחת הצעקות השנייה התרחשה בלשכת הנשיא עמית – הפעם חזיתית. מינץ ניסה לטעון להגינות, אך עמית סירב לקבל את הטענות, והתעקש: "שופט שישב בהרכב המקורי – יישב גם בדיון הנוסף. כך היה וכך יהיה. ברק־ארז תישאר בהרכב".
חברת הכנסת
טלי גוטליב (הליכוד) תקפה את עמית שלדבריה קבע הרכב "בכוונה תחילה ליום שאחרי פרישת השופט אלרון". גוטליב טענה כי "לוח השנה העברי מוכיח שאלרון טרם הגיע לגיל 70, ולכן אין מניעה שישתתף בדיון", והוסיפה: "אנא ממך, תעדכן דחוף את
יצחק עמית בלוח השנה העברי – לפני שהוא ימציא תירוץ חדש לדחות את הדיון לחודש כסלו". לדבריה, חוק הפרשנות אינו מונע את השתתפותו של השופט גם לאחר ה־20 בספטמבר.
יושב-ראש ועדת החוקה, ח"כ
שמחה רוטמן (הציונות הדתית), הוסיף: "הגיע הזמן לומר בקול רם: טעיתי. גם אני וגם השר
יריב לוין טעינו טעות חמורה כשבלמנו את מינויו של יצחק עמית. לא היה, וכנראה לא יהיה, מסביר טוב יותר לצורך ברפורמה במערכת המשפט. כל דקה שהוא בתפקיד – היא תעמולה בעד השינוי. ואם עוד יש מי שלא השתכנע, שיצפה בכתבה של אבישי גרינצייג על הנדסת ההרכב בתיק נציב שירות המדינה".
המערכה הזו אולי הסתיימה בניצחונו של עמית. הדיון הנוסף נקבע למועד שלא יאפשר את השתתפותו של אלרון – וזו, ככל הנראה, הייתה הכוונה. הסיפור הזה חושף לא רק את המתחים בין הגישות המשפטיות השונות בעליון, אלא גם את הפוליטיקה הפנימית ואת השיקולים הסמויים שמעצבים את פסיקות הערכאה הגבוהה במדינה.