בית המשפט המחוזי בתל אביב נעתר לבקשתו של חולה בן 44 במחלת ניוון שרירים סופנית מסוג ALS – מחלה חשוכת מרפא שמצבו בה מתקדם – להתיר לרופא המטפל בו להפחית באופן הדרגתי את קצב ההנשמה ואת רמת החמצן במכונת ההנשמה המלאכותית אליה הוא מחובר זה כשלוש שנים, עד לרמה של 21% (רמת החמצן באוויר החופשי). ההליך יבוצע תוך מתן סדציה פליאטיבית – חומר מרגיע ומטשטש – למניעת תחושת חנק, וללא צורך בניטור מדדי החמצן והגזים בדם. ביקור השופט בבית החולה והתרשמות מהרצון הברור בפסק הדין שניתן על-ידי השופט אמיר לוקשינסקי-גל, הובהר כי בטרם יחל תהליך הפחתת ההנשמה, על הרופא לשאול את החולה – המרוכז בדעתו אך משותק לחלוטין ומתקשר באמצעות תנועות עיניים בלבד – ולוודא מעבר לכל ספק סביר כי הוא אכן חפץ בכך. רק אם תינתן תשובה חיובית וברורה, תותר תחילת ההליך. בפניית החולה לבית המשפט תואר מצבו הקשה: הוא סובל כאבים וייסורים יומיומיים, ומצוי תחת חשש ממשי כי יאבד בקרוב גם את יכולת ההתקשרות היחידה שנותרה לו – תנועות העיניים – ויהפוך "כלוא בגופו", בלא יכולת להביע רצון או מצוקה כלשהי. עמדת היועמ"ש ותוכן פסק הדין היועץ המשפטי לממשלה הסכים לעמדת החולה, תוך שהוא מבהיר כי אין מניעה חוקית להיעתר לבקשתו להפחתת קצב ההנשמה ולמתן סדציה, כל עוד יאושר כי החולה מביע את רצונו החופשי והצלול לפני תחילת התהליך. עם זאת, עמדת היועמ"ש היא כי אין להתיר פעולה יזומה של כיבוי מכונת ההנשמה, שכן מהלך כזה חורג מגבולות הדין. טרם הכרעתו, ביקר השופט לוקשינסקי-גל את החולה בביתו, שוחח עמו באמצעות מערכת התקשורת בעיניים והתרשם באופן בלתי אמצעי מצלילותו. החולה כתב לשופט, בין היתר: "אני מותש פיזית ונפשית, אין לי כוחות, אני מחכה למפלט קשה". כאשר נשאל אם מדובר בהחלטה נחושה, השיב: "קשה לכנות כרצון זה המצב הבלתי נסבל הדוחף אותי לרצות. זו החלטה שלי והיא נחושה". בפסק הדין כתב השופט: "בשים לב לכך שמדובר במחלה חשוכת מרפא כיום המצויה בשלב מתקדם שבו נגרמים לחולה סבל וייסורים קשים ללא מזור, ולרצון המפורש שהביע בדעה צלולה – מצאתי כי אין מניעה לכבד את מבוקשו". פסק הדין מהווה תקדים חשוב בשאלת גבולות ההגנה על רצון החולה הסופני והאיזון בין עקרון קדושת החיים לבין כיבוד האוטונומיה האישית.