מערכת היחסים הביטחונית בין ישראל לארצות הברית, שהחלה כ”קו חיים” בשנות ה-70, צריכה לעבור שינוי יסודי - כך טוען שר הביטחון לשעבר
יואב גלנט במאמר אסטרטגי חדש. לדבריו, מה שהתחיל כסיוע חירום ביטחוני בתקופת המלחמה הקרה, הפך למנגנון קבוע של העברת כספים שנתית - אך המודל הזה אינו תואם עוד את מציאות העוצמה הכלכלית והטכנולוגית של ישראל כיום.
במאמרו, שכותרתו “From Aid to Investment: A Strategic Vision for the 2048 US-Israel Partnership”, מציע גלנט לייצר עד שנת 2048 - שנת המאה לישראל - שותפות השקעות אסטרטגית שתבוסס על פיתוח משותף, בעלות משותפת וייצור משותף של מערכות ביטחוניות. לדבריו, “זו איננה פילנתרופיה - אלא אסטרטגיה. במקום למדוד הצלחה בדולרים שמועברים, נמדוד אותה בחברות שנבנות, בטכנולוגיות שמיוצאות, במשרות שנוצרות ובכוח הרתעה שנשמר”.
המודל המוצע מתבסס על חלוקת תפקידים: ישראל כמרכז למחקר ופיתוח ביטחוני - הנובע מהצורך המתמיד בלחימה ובתגובה מהירה לאיומים - וארה”ב כמעצמת ייצור ותעשיה רחבת-היקף, שיכולה להעניק מענה לשווקים הגלובליים וליצור מקומות עבודה ברחבי “חגורת התעשיה” האמריקנית. גלנט מציין כי הדבר עולה בקנה אחד עם מדיניותו של הנשיא
דונלד טראמפ לחזק מחדש את שרשראות האספקה ולבסס ייצור מקומי ובין-מדינתי עם בנות ברית אמינות.
המאמר מתאר את שיתוף הפעולה המוצלח במערכות קיימות: “כיפת ברזל”, “קלע דוד” ו”חץ”, שפותחו בישראל אך מומנו בחלקן על-ידי ארה”ב, שולבו בטכנולוגיות אמריקניות וכיום נרכשו על-ידי מדינות נוספות בעולם. גלנט מזכיר כי השקעתה של ארה”ב ב“כיפת ברזל” הסתכמה בכ-2 מיליארד דולר - השקעה שהחזירה את עצמה לא רק ביטחונית, אלא גם כלכלית, כאשר המערכת הפכה למוצר ייצוא בהיקפים של עשרות מיליארדי דולרים.
במאמרו מציין גלנט כי מאז תחילת הסיוע הביטחוני האמריקני השתנתה כלכלת ישראל מהותית: התוצר המקומי גדל פי עשרה מאז שנות ה-80, התמ”ג לנפש מתקרב למדינות אירופה, ותעשיית ההיי-טק והביטחון של ישראל מדורגת שנייה בעולם במספר חברות “חד-קרן” לנפש, בהיקפי השקעות הון-סיכון ובחדשנות טכנולוגית.
ההצעה כוללת הפחתה הדרגתית של היקף הסיוע הביטחוני הישיר לאורך 25 השנים הקרובות, עד לביטולו המוחלט ב-2048. במקביל, יוגברו השקעות משותפות שיבטיחו שישראל תמשיך לספק פריצות דרך טכנולוגיות ואילו ארה”ב תבטיח מענה תעשייתי וייצורי רחב.
לפי גלנט, המעבר לסכמת השקעות ידרוש חקיקה חדשה, יצירת כלי השקעה פיננסיים משותפים ומנגנוני רגולציה דו-צדדיים. אולם התמורה הצפויה, לדבריו, עצומה: “במקום הוצאה תקציבית חוזרת, ייווצר נכס לאומי ארוך-טווח, עם ערך אסטרטגי, תעשייתי וכלכלי לשתי המדינות”.