בית המשפט העליון (19.8.25), דחה את עתירתם של חברי קיבוץ נחל עוז שביקשו לדחות את מועד חזרתם ליישובם הקבוע, שנקבע ל-31.8.25, ולהמשיך ליהנות מהסיוע המלא שניתן להם בתקופת הפינוי. פסק הדין ניתן בהרכב השופטת דפנה ברק-ארז, השופט יחיאל כשר והשופטת רות רונן. בעתירה, שהוגשה על-ידי 116 מחברי הקיבוץ, נטען כי נחל עוז מהווה מקרה ייחודי בשל קרבתו לגבול רצועת עזה (750 מטרים בלבד), האבדות הקשות שספג במתקפת 7 באוקטובר והמצוקה הכלכלית שנגרמה לתושביו. העותרים הדגישו כי ההיקף המצומצם של הסיוע בשכר דירה לאחר מועד החזרה כופה עליהם לשוב גם אם הם אינם מסוגלים לכך, וכי הדבר עלול להביא לפיצול הקיבוץ ולפגיעה בלכידתו. המועצה האזורית שער הנגב הצטרפה לעמדתם. מנגד, טענה המדינה - באמצעות היועצת המשפטית לממשלה, משרד הביטחון, צה”ל, משרד האוצר ומנהלת תקומה - כי החלטות הממשלה הן מדיניות מובהקת הנתמכת בחוות דעת מקצועיות, ואין מקום לחרוג מהן ביחס ליישוב אחד בלבד. המדינה הדגישה כי מתן סעד ייחודי לנחל עוז יפגע בעיקרון השוויון בין היישובים בעוטף עזה, וכי מתווה החזרה שנקבע ליישובים המפונים מבוסס על קביעות אחידות לעניין המצב הביטחוני, מוכנות התשתיות והסיוע הכלכלי. העתירה נדונה בפני ההרכב ביום 17.8.25. בדיון הביעו השופטים אמפתיה למצוקת חברי הקיבוץ אך ציינו כי תפקידם מוגבל להכרעה משפטית בלבד. בית המשפט קבע כי “אין מנוס מדחיית העתירה”, שכן מדובר בהחלטות מדיניות המצויות בליבת שיקול הדעת של הרשות המבצעת. עם זאת, השופטים עודדו את המדינה לשוב ולבחון דרכים להקל על הקיבוץ. בעקבות ההמלצה, הודיעה המדינה כי תבוצע התאמה במבחני התמיכה:

• כלל התושבים שיבחרו להמשיך להתגורר מחוץ ליישוב גם לאחר מועד החזרה יזכו לסיוע ריאלי בשכר דירה, עד לגובה הסכומים המקסימליים שנקבעו.

• התקציב שיוענק לקיבוץ לפעילויות קהילתיות (“פעולות הפוגה”) יעמוד על מלוא הסכום - גם אם לא יעמדו החברים בתנאי של חזרה של 80% מתושבי הקיבוץ.

פסק הדין מסתיים בקביעה כי אין מקום להתערבות נוספת של בית המשפט בהחלטות הממשלה, אך הובהר שאין בכך כדי למנוע מהרשויות להרחיב את הסיוע בעתיד. ההרכב הדגיש כי “הדיון בעתירה הוביל להתקדמות שאינה מבוטלת בסיוע לקיבוץ ולחבריו”, וכי החזרה הצפויה ליישוב “היא לא סופה של הדרך, אלא תחילתה”. ההליך הסתיים ללא חיוב בהוצאות.