בהכרעתו קבע הנציב קולה כי השופטת נהגה כהלכה: היא גילתה עובדה זו לצדדים באופן שקוף, איפשרה להם לטעון את טענותיהם בעניין, ובכך מילאה את חובתה המלאה. הנציב הדגיש כי רשימת מניעויות היא כלי עזר מינהלי בלבד, שאין חובה בדין לקיומה, ותפקידה להקל על ניתוב תיקים ולא להחליף את דיני הפסלות. עוד נקבע כי בני משפחה מדרגה ראשונה - כמו אם או בן משפחה נוסף - ממילא מהווים עילה לפסלות אם הם צד להליך, ולכן אין צורך לציין אותם מראש ברשימת המניעויות. ספרא-ברנע ציינה ברשימת המניעויות שלה את בנק מרכנתיל דיסקונט ואת משרד עורכי הדין משה פרייליך. טענות נוספות שהועלו בתלונה, בדבר קשרים אחרים הנטענים בין השופטת לגורמים שונים, תוארו על-ידי הנציב כ"תלושות, מרוחקות ובלתי ברורות". בסיום כתב הנציב כי "לא נמצא ממש כלשהו בתלונה", ודחה אותה על הסף.