לטענת וקנין, "יש פה מצב בלתי נסבל, בו כל רשות מתנהלת בתוך ד' אמותיה, בלי ראייה מוסדית כוללת. קבלן לא מסוגל לעמוד בלוח הזמנים של פרויקט אחד של המדינה, כי לקחו לו את הכלים והעובדים – ואז אומרים לו שבגלל זה לא יקחו אותו לפרויקט שני. כל גוף ממשלתי דואג רק לאינטרס הצר שלו. נת"ע, נתיבי ישראל, משרד השיכון – כל אחד עושה מה שמתאים לו, ויד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל. אני מייצג פרויקט בו האחראי על הלו"ז נמצא בעזה 100 יום, היזם מבקש עוד זמן – אבל לא תמיד בקשות כאלה נשמעות הגיוניות למזמין".
וקנין מזכיר, כי בתקופת הקורונה הקים משרד ה
משפטים צוות בראשות המשנה דאז ליועץ המשפטי לממשלה, ארז קמיניץ, שהמליץ על כללים מנחים בנושא סיכול החוזים (אם כי, כאמור, לא הייתה הכרה גורפת ב"כוח עליון"). על-פי ההמלצות, הדרך הנכונה הייתה להמשיך לקיים את החוזים, תוך התאמתם לנסיבות שהשתנו – או לשנות את תנאיהם או להסכים על ביטולם. לגבי הפסיקה המליץ הצוות, שבית המשפט יראה את הקורונה כאירוע מסכל, רק אם הצד המפר באמת לא יכול היה לקיים את החוזה בגללה. הוא גם הציע טיפול נקודתי בענפים שנפגעו במיוחד: אולמות אירועים, גני ילדים ומופעי תרבות. בגדול, הקווים הללו אומצו בפועל.
לעומת זאת, ממשיך וקנין, הפעם משרד המשפטים אינו עושה דבר (המשרד סירב להגיב לכתבה זו). "שנתיים לתוך המלחמה, בתי המשפט מתחילים לומר את המובן מאליו: שזה אירוע מסכל". הדברים נאמרים כבר בפסיקה של בתי משפט מחוזיים, כך שייתכן שבתיק המתאים – גם ההלכה בבית המשפט העליון תגיע מוקדם מכפי שצופים אחרים.
מה אתה היית עושה?
"הייתי מצפה שמשרד המשפטים יגבש קווים מנחים להתמודדות עם הבעיה, לצד הסתכלות הוליסטית והתחשבות במצב, ולא שתהיה אטימות שמתעלמת מהבעיה שהמלחמה כפתה על כולנו ועל ענף התשתיות בפרט. אלו פרויקטים במאות מיליונים ואפילו מיליארדים. גם אם הקווים המנחים יפתרו רק חלק מהבעיות – גם זה משהו. אבל אולי הם עסוקים במשהו אחר, כמו הרפורמה המשפטית".