בנוגע להגדלות הרמטכ"ל אומר עמית: "מתן הסמכות לרמטכ"ל להעניק את רכיב ההשלמות – אף שסמכות זו מעוגנת בחוק – אינו מצדיק את היפוך היוצרות בין הכלל ובין החריג. הרמטכ"ל אינו רשאי לפעול כך שברירת המחדל שנקבעה בחקיקה תישלל הלכה למעשה. "לשון אחר, סטייה רחבה וממושכת מן ההסדר הקבוע בחוק שירות הקבע אינה בגדר מימוש סמכותו של הרמטכ"ל שהוענקה בחוק, אלא עקיפת המסגרת החקיקתית ויצירת 'הסדר ראשוני' חדש, שאותו רק הכנסת מוסמכת לקבוע. לכך מתווספת העובדה שהכרעה עקרונית מעין זו מכוח סמכות הרמטכ"ל – הסוטה מברירת המחדל שנקבעה על-ידי הכנסת – היא בעלת משמעויות תקציביות רחבות היקף, ונתון זה לבדו תומך במסקנה כי ראוי שהכרעה שכזו תתקבל על-ידי הכנסת". התוצאה בפועל, בה כמעט כל משרתי הקבע הפורשים זוכים להגדלה זו או אחרת, חורגת מגבולות סמכותו של הרמטכ"ל שנקבעו בחוק, ומרוקנת מתוכן את ברירת המחדל שקבעה הכנסת – 2% לכל שנת שירות אמיתית. לדברי עמית, יש צורך בנוהל שיקבע בצורה ברורה את המקרים החריגים בהם ניתן לסטות ממסגרת זו. לבסוף מתייחס עמית לעיתויו של פסק הדין: "לא בכדי נזעקו והוזעקו לדיונים שנערכו בפנינו קצינים בכירים בצה"ל, שהדגישו כי פגיעה בתנאי הפנסיה של משרתי הקבע, עלולה להשליך על נכונותם של קצינים לחתום לשירות קבע. הדברים היו נכונים לפני שבעה באוקטובר ונכונים כיום עוד יותר, שעה שהצבא סובל ממחסור חמור בקצונה בדרג הביניים. יש להצר על כך שבמשך השנים שחלפו מאז הגשת העתירה, הרשות המבצעת לא ביצעה, והרשות המחוקקת לא חוקקה. "תרומתם של משרתי הקבע לביטחון המדינה אינה שנויה במחלוקת, והערכת הציבור כלפיהם היא עמוקה ומושרשת, במיוחד בימים קשים אלה. בית המשפט שותף לרגשות אלה ומכיר במעמדם הייחודי של אנשי הקבע בחברה הישראלית. ואולם רגשות כנים אלו של הערכה והוקרה, חשובים ככל שיהיו, אינם יכולים לגבור על הוראות הדין – ושלטון החוק מחייב את כל רשויות המדינה. המשך המדיניות של הענקת רכיב ההשלמות בצורה שמאיינת את ברירת המחדל שבחוק שירות הקבע, וזאת בלא עיגון מספק בחוק החרות, פירושה פגיעה בעקרון החוקיות וערעור יסודות המינהל התקין. "פגיעה זו מקבלת משנה חומרה בשים לב לכך שמקורן של הגדלות הרמטכ"ל הוא בסופו של דבר בכספי ציבור, שאין הם רכושו של גוף זה או אחר אלא רכושו של הכלל. לפיכך, חרף ההערכה וההוקרה הרבה למשרתי הקבע וחרף נסיבות התקופה – כל עוד הרשות המחוקקת אינה פועלת לתיקון המצב, אין מקום להמשך הפרקטיקה של הקצאת כספי ציבור בניגוד לדין". המדינה חויבה בתשלום הוצאות בסך 30,000 שקל. השופטים דוד מינץ ועופר גרוסקופף הסכימו עם עמית. את העמותות ייצגו עוה"ד נילי אבן-חן ומיקה שיינוק-קרטן; את המדינה ייצגו עוה"ד יעל ברלב ושיר בן-דוד; ארבעה אנשי קבע לשעבר יוצגו בידי עוה"ד יוסי בנקל ולידר קופרשמידט-טל; וארגון צוות של גמלאי צה"ל – בידי עוה"ד שמואל מויאל, נאור סוסנובסקי ורן כהן-רוכברגר.