דיפלומטיה מחייבת זיכרון סלקטיבי. במפגש מנהיגי ערב והאיסלאם בדוחה (15.9.25) אמר נשיא אירן, מסעוד פזשכיאן: "ישראל תוקפת את מי שהיא רוצה ועושה מה שהיא רוצה" – למרות שרק לפני שלושה חודשים הייתה זו אירן שתקפה את קטר. צביעות בצד – המפגש היה הפגנת תמיכה בקטר, אך הייתה פחות תמימות דעים בשאלה מה לעשות. קטר עצמה לא יכולה לעשות הרבה, לפחות לבדה, מסביר אקונומיסט. לא תהיה תגובה צבאית; קטר קטנה מכדי לאתגר את ישראל ומטרתה היא למנוע עימות, לא להסלים אותו. היא לא יכולה לאיים לנתק את הקשרים הדיפלומטיים או הכלכליים עם ישראל, כי אין כאלה. היא קיבלה החלטה פה אחד של מועצת הביטחון ויכולה להתלונן בבית הדין הבינלאומי בהאג, אבל אלו צעדים סמליים. כל תגובה של ממש תצריך תיאום עם מדינות ערביות ומפרציות אחרות, שלרוב נוטות שלא להסכים זו עם זו. קטר קראה לאיחוד האמירויות לשנמך את יחסיה עם ישראל; האיחוד זימן את סגן השגריר לשיחה ואסר על ישראל להשתתף בתערוכה האווירית בנובמבר. הוא אינו עושה יותר, אם כי התמונה עשויה להשתנות אם ישראל תספח חלקים מיהודה ושומרון. דיפלומטים במדינות המפרץ מהמרים על תגובות אפשריות, כגון סגירת המרחבים האוויריים בפני מטוסים ישראלים. אבל דבר לא נעשה, ופרשנים פרו-ישראלים אומרים שהדבר מלמד שהתגובה היא בעיקר לצורכי ראווה. מדינות ערב עשויות לגנות פומבית את ישראל, אך מאחורי הקלעים מתנגדות לתמיכתה של קטר באיסלמיסטים ולא יעשו דבר. זוהי דעה מוטעה, מציין אקונומיסט. "זו הייתה קריאת השכמה לכולנו", אומר דיפלומט מפרצי הנוהג למתוח ביקורת על קטר. "אנחנו מייחסים חשיבות רבה לבטחוננו המשותף וישראל פגעה בו", אומר דיפלומט אחר. התגובה הרפה פשוט משקפת את המציאות: למדינות המפרץ אין השפעה של ממש על ממשלת נתניהו – אז במקום זאת ילחצו על ארה"ב.

רוצות ערבויות ביטחון רשמיות יותר

במשך עשרות שנים נתפסו היחסים בין ארה"ב למדינות המפרץ – בחריין, כוויית, עומאן, קטר, סעודיה ואיחוד האמירויות – כעסקה הדדית: הגנה תמורת נפט. היא התערערה לאחר שאירן תקפה מתקני נפט בסעודיה (2019) ובאמירויות (2022), ללא תגובה של ממש מצד ארה"ב. מדינות המפרץ מצפות כעת לתגובה חזקה יותר: לא רק התחייבות שישראל לא תעשה זאת שוב, אלא גם ערבויות ביטחון רשמיות יותר. למדינות המפרץ יש מרחב תמרון מול ארה"ב, אך יתקשו להשתמש בו. בשנים 2024-2020 הייתה קטר יבואנית הנשק השלישית בגודלה בעולם, אחרי אוקראינה (שבמלחמה) והודו (שאוכלוסייתה גדולה פי 500). סעודיה הייתה הרביעית; בחריין, כוויית והאמירויות היו בין 25 הראשונות. ארה"ב היא הספק הגדול ביותר לכולן, והן יכולות לפנות למקומות אחרים. אבל קל יותר לומר זאת מאשר לעשות זאת. רכישת נשק מיריבותיה של ארה"ב תעורר זעם דו-מפלגתי בוושינגטון, ולא ניתן יהיה לשלב מערכות רוסיות וסיניות באלו הקיימות. המפרציות יכולות לקנות כטב"מים מטורקיה ולהשקיע יותר בתעשיית הנשק המקומית, אבל לכך יידרש זמן. היבט אחר הוא כלכלי. דונלד טראמפ חזר מביקורו באזור עם עסקות סחר והשקעות ב-2 טריליון דולר (קרוב לוודאי שהסכום מוגזם). המפרציות יכולות לאיים לבטל חלק מהסכמים אלו, אך יסתכנו בזעמו של טראמפ ובפגיעה במאמציהן להפחית את תלותן במגזר הנפט. מדינות המפרץ זועמות על הטבח בעזה, מוטרדות מעוינותה של ישראל כלפי המשטר החדש בסוריה וחוששות מפני סבב נוסף עם אירן. הן רוצות שטראמפ יבחר: הברית הממושכת עם המונרכיות הפרו-אמריקניות העשירות מול ידידותו חסרת הגבולות עם בנימין נתניהו, שגם ישראלים רבים מאמינים שהוא מוליך את מדינתם לחורבן. מנקודת מבטן של המפרציות, הבחירה קלה מאוד. הבעיה שלהן היא, שטראמפ פועל אחרת.