שופטת בית משפט השלום ברחובות, קרן וקסלר, זיכתה (17.9.25) את ירדן מן מאשמת תקיפת השרה לאיכות הסביבה, עידית סילמן, ואיומים עליה. וקסלר מותחת ביקורת על אמינותה של סילמן ומהימנות גרסתה. בנוגע לעבירת האיומים שיוחסה למן, וקסלר התייחסה לקשיים העולים מעדותה של סילמן, שהייתה עדות יחידה. המרכזי שבהם הוא העובדה שסילמן לא דיווחה על איומים כלפיה באף אחת משלוש השיחות שערכה למוקד 100 של המשטרה בבוקר האירוע, מבלי שניתן הסבר סביר לכבישת הדברים. "גרסתה של השרה סילמן מעוררת קשיים לא מבוטלים. המרכזי שבהם, הוא העובדה, שמדובר בגרסה מתפתחת לגבי תוכן ומהות האיום שהשמיעה הנאשמת", אומרת וקסלר. "סילמן התקשתה למסור הסבר סביר לכבישת הדברים". לעומת זאת, מן הציגה "גרסה חלופית לאירוע, שנותרה יציבה, ברורה וקוהרנטית, נטולת סתירות ומתיישבת עם הראיות האובייקטיביות". וקסלר מוסיפה: "לא למותר לציין, כי גם אילו הוכח, שהנאשמת כינתה את סילמן 'רוצחת' או שהאשימה אותה באירועי שבעה באוקטובר או במות החיילים, הרי שאלה דברי ביקורת, החוסים תחת הגנת חופש הביטוי ואינם בגדר האיומים". וקסלר בחנה את מצלמות האבטחה במרכז המסחרי ואת הסרטון שצילמה מן וקבעה, כי יש בהם לסתור את גרסתה של סילמן, לפיה מן איימה עליה בעת צילום הסרטון. גרסתה של מן, לפיה בהמשך חלפה ליד סילמן והפטירה לעברה "בושה" אך לא איימה עליה, לא נסתרה ומתיישבת עם מצלמות האבטחה. נוכח התהיות שעלו מעדותה של סילמן שנותרו ללא מענה, ובשים לב להלכה הפסוקה בנוגע להרשעה על סמך עדות יחידה, קבעה וקסלר, כי לא ניתן לקבוע שגרסתה של סילמן עדיפה על זו של מן, באופן שיש בו כדי להסיר ספק סביר בדבר אשמתה של מן.

סילמן רצה אחרי מן

בנוגע לעבירות תקיפת עובד ציבור והיזק לרכוש במזיד, וקסלר קבעה על סמך תיעוד מצלמות האבטחה, כי מן הפנתה את גבה לסילמן והתחילה להתרחק ממנה במטרה לעזוב את המקום. בידה השמאלית היא אחזה בכוס קפה, שקנתה דקות אחדות קודם לכן, בידה הימנית אחזה בטלפון הנייד שלה ועל שני פרקי ידיה היו תלויות שקיות מצרכים. בשלב זה החלה סילמן לרוץ בעקבות מן, עקפה אותה מצידה השמאלי, חסמה את דרכה, תוך שהיא מצלמת אותה, וקירבה את הטלפון הנייד לפניה. אז הניעה מן את ידה הימנית כלפי הטלפון הנייד של סילמן, בתנועה כלפי מטה. וקסלר קובעת, שלא ניתן להסתמך על עדויות שלושה מעדי התביעה, שנטען שראו או שמעו את מן סוטרת לסילמן. אחד העדים, שמעון דהן, שטען במשטרה ששמע רעש של סטירה, הודה בבית המשפט, כי אינו יודע להגדיר מהו הרעש ששמע. העד אמר לשוטר שהגיע לזירה ותשאל אותו, בנוכחותה של סילמן, שראה את מן מכה את האחרונה, אולם בבית המשפט הדגיש שלא ראה דבר ומדובר במסקנה שלו. לאחר בחינת מצלמות האבטחה, קיים ספק, אם בכלל שהה העד בסמוך למן ולסילמן בזמן האירוע. וקסלר אומרת: "קשה להפריז בחומרת האירוע, שבו העד, שלא ראה דבר, כך על-פי גרסתו בבית המשפט, בחר 'לזרום' עם דבריה של השרה סילמן, במקום להעמיד דברים על דיוקם, ואף הגדיל לעשות, בכך שטען בפני השוטר שראה את הנאשמת 'שהביאה לה 'וואחד אחת', באופן שיש בו כדי להשחיר את הנאשמת ולהטעות את המשטרה. "נראה כי התנהלות העד היא במידה רבה תולדה של אופן טיפולם של השוטרים באירוע. אלו העידו בפני, כי מניעת שיבוש הייתה נר לרגליהם בהחלטה לעיכובה של הנאשמת והבקשה למעצרה, אך משום מה, בחרו לבצע את התשאול הראשוני של השרה סילמן, ללא הפרדה בינה לבין עדים פוטנציאליים, ובינם לבין עצמם, באופן שיש בו כדי להביא לפגיעה בחקירה. כפי שאכן קרה". עדה אחרת, זהבה מאור-מזרחי, חזרה בה מגרסתה במשטרה, לפיה ראתה את מן סוטרת לסילמן ואת נפילת הטלפון. בבית המשפט אישרה שכל שראתה זו תנועה של יד. על נפילת הטלפון הנייד והנזק שנגרם לו, שמעה מפיה של סילמן לאחר האירוע. "לא ניתן לקבוע כל ממצא עובדתי על בסיס גרסתה של גב' מזרחי, שהתקשיתי למצוא בה עקביות או קוהרנטיות כלשהי... התרשמתי מנטייה של העדה להפרזה ולהסקת מסקנות, שאיננה מבוססת על מידע שקלטה בחושיה". בנוגע לעדה שלישית, רבקה אסולין, קבעה וקסלר, כי עדותה בנוגע לתיאור פרטי האירוע אינה מתיישבת עם תיעוד מצלמות האבטחה ועם זווית הראיה שלה מהמקום בו עמדה. כל שניתן לחלץ מעדותה הוא, כי מן הניעה את ידה והסיטה את הטלפון של סילמן. מן אחזה בטלפון הנייד שלה בידה הימנית, ועובדה זו שוללת את טענת התביעה לפיה היא סטרה לסילמן. "מצאתי כי יש קושי להסתמך על כלל הפרטים שמסרה העדה, העומדים בסתירה לראייה אובייקטיבית בדמות מצלמת האבטחה ומתעורר ספק של ממש במסוגלות שלה לדייק בדבריה", אומרת וקסלר.

הפגיעה הייתה מקרית

בהתבסס על תיעוד מצלמות האבטחה, וקסלר אימצה את גרסתה של סילמן, לפיה המכה הראשונית הייתה בטלפון הנייד שלה ורק אז חשה מכה בפניה. גרסה זו מתיישבת גם עם עדותה של מן, לפיה הסיטה את הטלפון הנייד של סילמן, שנכנסה בהפתעה למרחב האישי שלה, תוך קירוב הטלפון הנייד בסמוך לעיניה. עם זאת, סילמן התקשתה לספק תיאור מדויק בנוגע למנגנון המכה או למיקום הפגיעה. כמו-כן, לא ידעה לומר בוודאות אם ידה של מן פגעה בה או שמא הייתה זו השקית. מדובר באירוע שקרה כהרף עין, ותגובתה של מן הייתה אוטומטית ובלתי רצונית, מתוך רפלקס שנועד להגן על פניה ועיניה - קובעת וקסלר. בסופו של דבר, אכן נגרמה תוצאה מצערת של פגיעה בגופה של סילמן ונזק אסתטי קל לטלפון הנייד שלה, אולם זוהי תוצאה מקרית, שנגרמה עקב הדיפת הטלפון בשילוב העובדה שסילמן החזיקה את הטלפון מול פניה של מן. אין בכך כדי ללמד על כוונה של מן לפגוע בסילמן או על מודעותה לאפשרות הפגיעה בגופה או ברכושה, ומכאן זיכויה.