אישה מבוגרת ומכובדת מתקשרת בכעס לקבלה של מלון מפואר ובפיה תלונה: בחדר מולה מתגורר גבר צעיר, המתפשט ומתלבש מספר פעמים ביום, והדבר פוגע ברגשי צניעותה. קצין הביטחון נשלח אליה, מביט בחלון ואומר: גבירתי, מהזווית הזאת אי-אפשר לראות מה מתחולל בחדר ההוא. משיבה האורחת: תביא את השולחן לחלון, שים עליו את הכסא, תטפס – וגם אתה תראה. זה מה שמזכירים לי הסקרים הפוליטיים: תביאו את יש עתיד, תרכיבו עליו את נפתלי בנט, תוסיפו את גדי איזנקוט אבל בלי יועז הנדל – וזה מה שתקבלו. נכון שהנמשל לא לגמרי דומה למשל – יש סבירות בכל מיני חיבורים ולכן שווה לבדוק אותם – אבל התוצאה במידה רבה מלאכותית. גם משום שמדובר במשחקי הרכבה תיאורטיים, וגם משום שיש עוד הרבה זמן עד הבחירות; אפילו בתחזית האופטימית ביותר לנפילתה של ממשלת החורבן והביזה – יש לפחות עוד חצי שנה. אם לחזור לסיפור הזקנה במלון, הסקרים הללו יותר דומים למצב בו היא מדמיינת מראש היכן תשתכן, כיצד תטפס ומה תראה.

לגורם הזמן יש חשיבות רבה במיוחד, משתי סיבות. ראשית, קצב האירועים בישראל כל כך מטורף, עד ששבוע הוא טווח ארוך וחודש הוא כמעט נצח, אז תחשבו מה זה חצי שנה ושלא לדבר על שנה. המון יכול לקרות, במיוחד בזירה הביטחונית-מדינית-כלכלית: משחרור החטופים ועד התבוססות בעזה, מעוד סיבוב מול אירן ועד הסכם גרעין, מזכייה באירוויזיון ועד סילוק ממנו, מעסקות נשק ענקיות ועד חרם שישתק את הענף. שנית, מפלגות חדשות זקוקות לזמן כדי להיכנס לתודעה הציבורית ולהתארגן בשטח. ביום הבחירות יש חשיבות רבה לפריסת הפעילים וליכולת להביא את המצביעים לקלפיות, ואת זה לא בונים בן-לילה ואפילו לא בן-חודש. במקביל, למועמדים חדשים או מחודשים יש יתרון שתיקה שבזכותו מצביעים פוטנציאליים מנחשים את עמדותיהם ואינם מתרחקים מהם. זה לא ממש נכון כאשר מדובר בנפתלי בנט וגדי איזנקוט, זה יותר נכון כאשר מדובר ביועז הנדל, אבל ודאי שהם פחות חשופים מאשר בנימין נתניהו, יאיר לפיד ואחרים. לכן, בנקודה הנוכחית – ניחוש תוצאות הבחירות הוא הימור פרוע.

הימור פרוע – וסהדי במרומים שאיני מבין מדוע. בעימות עם הנשיא ג'ימי קרטר ב-1980 אמר רונלד רייגן משפט שנכנס להיסטוריה: "אם מצבכם היום טוב יותר מאשר לפני ארבע שנים, אל תצביעו בעדי". במה מצבנו – האישי והלאומי – טוב יותר היום מאשר לפני שלוש שנים? נכון, חמאס מרוסק ואירן וחיזבאללה נחלשו מאוד – אבל לא בהכרח לאורך זמן ובמחיר כבד מנשוא שלפי כל הסימנים יהיה כבד עוד יותר. על 7 באוקטובר לא צריך לדבר. הממשלה הנוכחית מנהלת מלחמה גלויה נגד הדמוקרטיה ושלטון החוק. היא מבקשת להנציח השתמטות המונית. התוצר לנפש בירידה, מספר העסקים בירידה, הגרעון והחוב עולים, מאזן ההגירה שלילי. מספר הנרצחים בשיא, מספר ההרוגים בתאונות בשיא. כיצד מצליחים הליכוד ושותפיו להחזיק את הראש מעל המים בכל הסקרים? כיצד האופוזיציה כל כך אימפוטנטית, עד שהממשלה אפילו התחזקה מאז 7 באוקטובר? אם אלו היכולות שלה, כיצד היא תנהיג את המדינה? האם באמת יהיה כל כך קל להשיב בממשלה אחת את אביגדור ליברמן ויאיר גולן, בני גנץ וגדי איזנקוט, נפתלי בנט ויאיר לפיד?

טל שלו, עד עתה הכתבת המדינית של וואלה ומעתה כתבת CNN בירושלים, הסבירה לי פעם שבנימין נתניהו אינו צריך 61 מנדטים אלא 52. החשבון שלה הוא כזה: הרשימות הערביות יקבלו עשרה מנדטים, וקשה לראות אפילו את מחמוד עבאס מצטרף שוב לקואליציה במציאות שאחרי 7 באוקטובר (ומיד נכניס למשוואה עוד גורם). זה אומר, שנשארו 110 מנדטים לחלק. אם גוש נתניהו מגיע ל-52, לגוש האופוזיציה יש רק 58 – ואז חזרנו לקפאון של בחירות אחרי בחירות, בעוד ממשלת נתניהו ממשיכה לכהן. אז למה 52 ולא 50 (שאז יהיו לאופוזיציה 60)? כי אנחנו מדברים על סקרים, ובמצב של 60:50 די בתנודה של מנדט אחד בו במציאת עריק אחד כדי לשנות את התמונה. אם הסקרים נותנים לגוש נתניהו 52 מנדטים, מצבו די טוב. כמעט בכל הסקרים – שיש לראותם כמשקפי מגמות – גוש האופוזיציה, בכל הגרסאות של משחקי ההרכבה, מגיע בקושי ל-62-61 מנדטים. זה אומר, שעוד קצת מאמץ – ונתניהו מגיע לגוש החוסם הנכסף.

למרבה האירוניה, מי שעלול להותיר את בנימין נתניהו בשלטון הם מתנגדיו העזים ביותר – חברי הכנסת הערבים. כיום הם עשרה, זה המספר שהם מקבלים בסקרים וזהו המספר הבסיסי בנוסחה של טל שלו. זה היה גם מספרם בכנסת ב-24, אך אז ארבעה מהם (רע"ם) היו בקואליציה מול שישה (הרשימה המשותפת) באופוזיציה. אבל לכו לכנסת ה-23 – רק לפני חמש שנים – ולרשימה המשותפת היו 15 ח"כים. זו אינה טעות הקלדה: 15. עוד שנה אחורה, ולמשותפת היו 13 חברי כנסת. המפלגות הערביות מנהלות שיחות על ריצה משותפת גם בבחירות הבאות, ובהנחה שהממשלה לא תצליח לשבש את הבחירות במגזר (על-ידי ניסיון לפסול רשימות, להציב מצלמות בקלפיות ועוד) – רשימה כזאת בהחלט עשויה לשנות לחלוטין את התמונה. עוד כמה מנדטים לרשימה המשותפת יבואו כמובן מן האופוזיציה, מן הסתם מן הדמוקרטים. ואז אפילו אם יש לגוש נתניהו 50 חברי כנסת – אזי אם למשותפת יש 13 מנדטים, לשאר האופוזיציה יש רק 57. במילים אחרות: אם שוב תתמודד רשימה משותפת – האופוזיציה תצטרך להוריד את גוש נתניהו אל מתחת ל-50 מנדטים. שום סקר אינו בוחן אפשרות זאת, למרות שהיא נראית הרבה יותר מעשית מכל משחקי ההרכבה האחרים.

המשימה החשובה ביותר היא להיפטר כמה שיותר מהר מהממשלה הגרועה ביותר, המטורפת ביותר, ההזויה ביותר, הקטלנית ביותר בתולדות המדינה. הממשלה שמאיימת על עצם קיומה של ישראל, ואשר העומד בראשה בלתי כשיר בעליל, שקוע עמוק-עמוק בתסמונת הבונקר ומהווה סכנה ברורה ומיידית למדינה. להציל את הדמוקרטיה, להציל את הקשרים הבינלאומיים, להציל את הכלכלה, להציל את החטופים, להציל את החיילים. כדי לעשות זאת, האופוזיציה המועמדת לממשלה הבאה – ובמציאות הנוכחית, זה אומר בלי הערבים – חייבת לעשות כל דבר חוקי. היא חייבת להעביר שלושה-ארבעה מנדטים מגוש נתניהו, בכך שתסביר בשפה פשוטה וברורה שהמצב איום ונורא, ושהוא יהיה הרסני ללא תקומה אם השלטון הנוכחי יימשך. סיעותיה חייבות לשתף פעולה גם במחיר של מנדט לכאן או לכאן, ואולי גם להתאחד סביב מועמד אחד לראשות הממשלה. ואם מחיר החלפת הממשלה הוא גם ויתור בנושא השתמטות החרדים, כדי למשוך לפחות את ש"ס – זהו מחיר כבד מאוד, אבל שחייבים לשלמו כדי להציל את כל השאר. כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו אף יום נוסף של השלטון הנוכחי.