• פרופ' זלמן רוטשילד הוא פרופסור למשפט חוקתי בישיבה אוניברסיטה, אחד מהמוסדות האקדמיים היהודיים החשובים ביותר בעולם. כאן מובאים עיקרי מאמרו שפורסם בערב ראש השנה (22.9.25) בוושינגטון פוסט.

אנו חיים בתקופה המפולגת ביותר בתולדות ארה"ב מאז מלחמת האזרחים. נכונותנו למחוק את מי שאינו מסכים עימנו, יצרה לא רק אווירה של קיטוב אלא גם של בוז. הימים הנוראים קוראים לנו לאמץ גישה הפוכה. ימים אלו דורשים ענווה, כולל הכרה בכך שאין לנו מונופול על האמת. הווידוי ביום הכיפורים כולל את חטאי חוסר הכבוד והשנאה. משימה מרכזית בימים אלה היא לבקש את סליחתו של מי שפגענו בו, ובימינו החטא הנפוץ ביותר הוא הסירוב לתת לגיטימיות לדעה שונה, אוזן חירשת לכל מי שמחוץ למחנה האידיאולוגי שלנו. הכרה בחטא הוודאות מעניקה מקום לסקרנות ולצמיחה. ההיסטוריה החוקתית של ארה"ב מעניקה דוגמה מובהקת. בשנת 1919 כתב שופט בית המשפט העליון, אוליבר וונדל הולמס – מאבות חוק חופש הביטוי – את דעת הרוב בדחיית ערעורו של מי שהורשע בהפצת עלונים נגד גיוס למלחמת העולם הראשונה. אבל אז אירע משהו מדהים: הרולד לסקי, מרצה יהודי בן 25 מאוניברסיטת הרווארד, התווכח עימו בשורה של מכתבים. תשעה חודשים מאוחר יותר כתב הולמס את מה שלדעת רבים היא דעת המיעוט החשובה ביותר בתולדות בית המשפט העליון. בפסק דין בעניינם של מי שהפיצו עלונים באידיש נגד התערבות אמריקנית ברוסיה, טבע הולמס את הביטוי "שוק הדעות" באומרו: "השאיפה לטוב ביותר מוגשמת טוב יותר באמצעות החלפת דעות חופשית. המבחן הטוב ביותר לאמת הוא כוחה של מחשבה להתקבל בתחרות בשוק". האמיתות הראויות להישמר הן אלו השורדות את מבחן הספק. המסורת היהודית מציעה גרסה משלה ללקח זה. כאשר התאבל ר' יוחנן על מותו של עמיתו ריש לקיש, שלחו אליו החכמים את ר' אלעזר בן פדת. אבל אבלו של ר' יוחנן רק התגבר: ריש לקיש הקשה עלי ב-24 שאלות ואני נתתי לו 24 תשובות, בכה. הוא הבין שהאמת מתחדדת לא בהסכמה אלא במחלוקת. המשנה והתלמוד מעלים על נס את דעת המיעוט; כמעט כל הלכה מוצגת לצד הדעה ההפוכה. לאחר שלוש שנות מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים והלכה כבית הלל. הייתה זו אמירה מרחיקת לכת: לא שצד אחד צודק והאחר טועה, אלה שהדעות של שניהם משקפות בה במידה את מילותיו של האל; לאמת יש פנים רבות. ועדיין, כאשר יש צורך לפסוק – הלכה כבית הלל, ולא משום שנימוקיו משכנעים יותר, אלא משום שהלל ותלמידיו היו ענווים וסבלנים, ולימדו הן את דעתם שלהם והן את זו של בית שמאי, ואף אמרו תחילה את הדעה החולקת. הם הקשיבו וקידמו בברכה את המחלוקת. המסר הוא שראיית עמדותינו כאמת מוחלטת היא צורה של עבודת אלילים; גם אם אנחנו משוכנעים בצדקתנו, אל לנו להיות דוגמטיים. השופט לנארד האנד, מעריצו של הולמס, ביטא זאת בנאום ב-1944, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה: רוח החרות המגדירה את ארה"ב היא "הרוח שאינה בטוחה מדי בצדקתה". הימים הנוראים מזכירים לנו, כי ודאות עלולה להיות מסוכנת. מה שמאפשר את הווידוי ביום הכיפורים הוא ההכרה באפשרות שטעינו – לא רק במעשינו, אלא גם בבטחוננו לגבי עצמנו. דמוקרטיה תלויה לא בהעדר חילוקי דעות, אלא ביכולת להתמודד איתם. הימים הנוראים הם קריאה לרסן את ודאותנו, להתוודות על שחצנותנו ולהכיר בכך שאומץ ותבונה אינם מצויים בהשתקת חילוקי דעות אלא ביכולת לחיות איתם.