פרק ל"ח בספר ירמיהו מגולל את מה שלעניות דעתי הוא אחד האירועים הטרגיים ביותר בתולדות עם ישראל, אירוע בו ההיסטוריה הייתה יכולה בקלות רבה להשתנות – אך הדבר לא קרה ועל העם ניחת חורבן הבית הראשון. ירמיהו אמר בשם ה' למלך צדקיהו, כי אם ייכנע לנבוכדנצר מלך בבל – "וְחָיְתָה נפשך והעיר הזאת לא תישרף באש וחַיִית אתה וביתך. ואם לא תצא אל שרי מלך בבל – וניתנה העיר הזאת ביד הכשדים [=הבבלים] ושרפוה באש ואתה לא תימלט מידם". צדקיהו השיב: "אני דואג את היהודים אשר נפלו אל הכשדים, פן יתנו אותי בידם והתעללו בי" – הוא חשש שאנשי האופוזיציה ינקמו בו על המלחמה והתבוסה. ירמיהו שב והבטיח חד-משמעית: "לא יתֵנו". אבל צדקיהו לא השתכנע, ירושלים נכבשה, בית המקדש עלה בלהבות, בניו של צדקיהו נשחטו מולו, עיניו נוקרו והוא מת בגולה. השיקול האישי המוטעה של צדקיהו, חששו מפני גורלו-שלו – חרצו את גורל העם, הארץ, העיר והמקדש. הכל היה נראה אחרת אלמלא אותה החלטה טרגית.

גם בחורבן בית שני היה משקל רב להחלטות אישיות שגויות. קורפוס אגדות החורבן במסכת גיטין מתחיל בסיפור המפורסם של קמצא ובר קמצא, הבנוי על שנאה יוקדת בין שני אנשים, על קפדנותו היתרה של זכריה בן אבקולס ועל-כניעת כל יתר החכמים בפניו. כפי שהראה הרב בני קלמנזון, רבים מהסיפורים שבהמשך מלמדים על הניתוק מן המציאות של האליטה הירושלמית; החשש מפני "מה יאמרו" מילא אף הוא תפקיד מרכזי. אנו גם יודעים היטב על מלחמות האחים, שבהם גברה ידם של הקנאים שאף השמידו את מאגרי המזון בירושלים, כדי להכריח את האוכלוסייה להילחם עד הסוף – שהיה רע ומר. על המנהיגות במרד הגדול אפשר לומר, שהיא חטאה בניתוח שגוי של המצב הבינלאומי, בהערכת-יתר של עוצמת המורדים, בהערכת-חסר של עוצמת הרומאים ובתסמונת בונקר – הימצאות פיזית במקום המנותק מן הסביבה, המובילה להלך רוח של ניתוק תפיסתי ומחשבתי מן המציאות. הם אומנם ראו היטב מחומות ירושלים את הרומאים הצרים עליה, אך לא היה להם מידע על המתרחש במקומות אחרים והם תלו את יהבם בהתערבות שמימית-ניסית. זו לא באה ועם ישראל יצא לגלות ממנה החל לחזור רק לפני 150 שנה.

הממשלה הנוכחית מוליכה את ישראל לסכנה אמיתית של חורבן מה שזכה לכינוי האופטימי "הבית השלישי". היא עושה זאת בשילוב של הרס הדמוקרטיה, הגברת הבידוד הבינלאומי וסכנה ליהדותה של המדינה בדמות סיפוח יהודה ושומרון. אפשר למצוא בהתנהלות שלה ושל בנימין נתניהו סממנים בולטים המזכירים את שני החורבנות הקודמים. בדומה לצדקיהו, נתניהו שקוע בגורלו האישי ומוכן להקריב הכל למענו. בדומה לקנאים, הוא עמוק בתסמונת הבונקר. כמו בשני החורבנות, הממשלה יוצאת נגד הכוחות הבינלאומיים החזקים ביותר ומקווה להישען על מה שיתברר, במילותיו של ירמיהו, כ"משענת קנה רצוץ". ישראל מאחדת כיום נגדה כמעט את כל העולם – מסין ועד ברזיל, מקנדה ועד אוסטרליה, משבדיה ועד ספרד. ארה"ב של דונלד טראמפ אינה מהווה משקל נגד ליתר העולם: בגלל חוסר השפיות של הנשיא, בגלל שהיא עצמה מתקוטטת עם כולם, בגלל שהעולם יוצר בריתות חדשות מולה, בגלל הבדלנות והאנטי-ישראליות הגוברות בה. ישראל לא תשרוד כמדינה מבודדת ומצורעת, לא כספרטה, לא כסופר-ספרטה ואפילו לא כמיני-ספרטה.

מה שמביא אותנו להיבט מעניין של תפילות ראש השנה. הללו מדגישות מצד אחד את העולם כולו, ומצד שני – את הפרט. בברכה החוזרת בכל תפילות היום אנו מבקשים: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקָרֶךָ, והופע בַּהֲדר גאון עוּזֶך על כל יושבי תבל ארצך, ויידע כל פָּעוּל כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל מָשָלָה". אין אף תפילה בה קיימת הדגשה כזאת של המילה "כל". ברכות המלכויות והזכרונות מתמקדות בעולם ובמלכותו של ה' עליו. במקביל, הפיוט המרטיט "ונתנה תוקף" מתמקד ביחיד: "ותפתח את ספר הזכרונות... וחותם יד כל אדם בו... וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון... כן תעבור ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל חי, ותחתוך קצבה לכל בריותיך ותכתוב את גזר דינם" – אחד-אחד. ובהמשך: "מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו... אדם יסודו מעפר וסופו לעפר" ועוד.

מה כמעט ואין בתפילה? מה שבאמצע, בין התבל לאדם – עמים ומדינות. אז אולי עמים הם אוסף של פרטים בעלי היסטוריה, מוצא, דת וארץ משותפים, כך שניתן לומר שכאשר מתפללים על כל הפרטים – מתפללים גם עליהם. אבל כמעט כל מדינות העולם הן מגוונות במוצא של תושביהן, בדתותיהם, בלשונותיהם, באתניות שלהם. יש אזכור אחד שלהן – בברכת זכרונות: "ועל המדינות בו ייאמר, איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע". אבל הוא רק מחדד את השאלה: אם גם המדינות עומדות לדין בראש השנה, מדוע איננו מתפללים עליהן, או לכל הפחות על המדינה בה אנו מתגוררים? דומה שהתשובה נעוצה בכך שיש יותר מדי מקרים בהם טובותיהן של מדינות מתנגשות זו בזו. אין זה אומר שמדובר תמיד במשחק סכום אפס, בה הרווח של האחת הוא ההפסד של השנייה, אבל יש הרבה אינטרסים מתנגשים. אתיופיה מקימה סכר על הנילוס, אשר יועיל לה ויפגע במצרים. הקמת מפעלי מכוניות במקסיקו מעבירה משרות מארה"ב. הרחבת דיג הסלמון בידי נורבגיה מותירה פחות דגים לבריטניה. כבני אדם, איננו יודעים כיצד לאזן בין האינטרסים הללו, ולכן למעשה אומרים לקדוש ברוך הוא: תחליט אתה.

אבל יש יוצא דופן אחד. אנו מתפללים – בכל תפילות ראש השנה ויום הכיפורים – ש"הרִשְעה כולה כעשן תִכְלֶה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ". אנחנו מבקשים בצורה פעילה שהקדוש ברוך הוא יעביר מן הארץ "ממשלת זדון", ובכך יקדם את יצירתו של עולם צודק ונטול רִשְעה. אנחנו יכולים לשער מהי ממשלת זדון: כזאת שפועלת בכוונה רעה, כזאת שמתעלמת מאזרחיה, כזאת ששמה בראש מעייניה את האינטרסים שלה ושל מקורביה, כזאת שמפלה לטובה את תומכיה ולרעה את מתנגדיה. וכאשר אנחנו סבורים שזיהינו כזאת, אנו מתפללים לבוחן כליות ולב, שאם אכן מדובר בזדון ולא בשגגה – שיעביר אותה מן הארץ. יש לנו היום ממשלת זדון. היא יודעת היטב מהו המחיר הכבד מנשוא של המשך המלחמה בעזה. היא פועלת בכוונה לפגוע ביסודות הדמוקרטיה כדי לאפשר לעצמה סממנים סמכותניים. היא שופכת מיליארדים על עצמה ובוחריה, ובמקביל מטילה גזירות על שאר הציבור. היא רוצה להנציח השתמטות מהנטל, תוך פגיעה ישירה בביטחון המדינה והקרבת חייהם של אחרים. היהדות מצווה אותנו, ככלל, לפעול במסגרת הטבע ולבקש את עזרת הבורא. כך גם כאן: חובתנו לעשות את כל הניתן במסגרת החוק כדי להפיל ממשלת זדון זו, ומן הראוי שנתפלל במלוא הכוונה שנזכה לסיוע ממעל. גמר חתימה טובה.