עדי (עדיאל) אמוראי, שהיה חבר כנסת במשך כ-20 שנים רצופות וסגן שר האוצר בתקופת ממשלת האחדות הלאומית (שנות 1988-1984) הלך לעולמו (29.9.25). בן 91 היה במותו. עדי אמוראי נולד ברחובות ב-17 בפברואר 1934 ליעקב וללאה אמוראי מורים במקצועם שעלו לארץ מרוסיה בשנת 1925 דרך נמל יפו עם בנם הבכור יוסף שהיה בן שלוש. אביו, יעקב אמוראי, שהיה נשיא הסתדרות המורים הרביעי, שימש בתחילה כמורה בבתי ספר עממיים, בחדרה, בחיפה וברחובות ובתל אביב ואח"כ שימש כמורה במכללה למורים לוינסקי בתל אביב. אמו לאה לבית שיפרין, בוגרת סמינר למורים בקייב עסקה בהוראה בבתי ספר ברוסיה. לאחר עליתם לארץ שהו הוריו של עדי כשנה בחדרה ואח"כ הם עברו לחיפה שם נולדה ב-1926 בתם צפרירה לימים צפרירה יצחקי. מאוחר יותר משפחת יעקב ולאה אמוראי עברה להתגורר במושבה רחובות שם לימד האב יעקב אמוראי 13 שנה. ברחובות נולד בן הזקונים עדיאל. אולם הוא מוכר יותר בשם עדי. מקור השם הפרטי: סבתו של עדי נקראה אידלע, ואביו של עדי יעקב אמוראי שהיה מורה לתנ"ך מצא שבהיפוך אותיות שם זה הופך לשם התנ"כי עדיאל. בתחילת שנות ה-40 עברה המשפחה לתל אביב.

ילדות ב"תל אביב הקטנה"

על ילדותו ברחובות סיפר עדי אמוראי באתר 'הקשר הרב דורי': "נולדתי בעיר רחובות. גרנו מול מכון ויצמן בקצה של רחובות. בזמן מאורעות 1936 ו-1939 ערבים תקפו את ביתנו שהיה קיצוני ברחובות ושמעליו הייתה עמדת ההגנה ממנה שלחו איתותי מורס לקשר עם יישובים אחרים. לילות רבים הותקפנו על-ידי ערביי הכפר הסמוך זרנוגה ואף פונינו לשבועיים מחשש שנכבש על ידם. למדתי בגן של גננת שהביאה לארץ את חינוך הגנים הגרמניים שהיה מתקדם מאוד באותו זמן. באמצע כיתה א', איבדנו את הבית שלנו לאחר שהוריי לא עמדו בתשלומי המשכנתה, ונאלצנו לעבור לת"א ולהסתופף שלוש משפחות בדירה אחת בת ארבעה חדרים. הדלות הייתה גדולה אבל הוריי לא החסירו מאיתנו בכל הקשור ללימודים". אחיו הבכור של עדי, יוסף אמוראי הגדול ממנו ב-12 שנים(יליד 1922) הלך לקיבוץ שדות ים ולפלמ"ח ושירת כקצין תרבות בגדוד הראשון של הפלמ"ח. בהמשך היה יוסף אמוראי מדריך ומרצה בסמינר הקיבוץ המאוחד באפעל ועם מעברו לירושלים, שימש כמנהל בית הספר התיכון ליד סמינר בית הכרם. יוסף אמוראי נפטר בשנת 1969 בגיל 47. אחותו של עדי אמוראי צפרירה אמוראי יצחקי הצטרפה לפלמ"ח במלחמת השחרור. אף היא הייתה בגדוד הראשון. לימים עבדה כגננת. על ילדותו ונעוריו בתל אביב סיפר עדי: "למדתי בבית ספר עממי בלפור ובבית ספר תיכון עירוני א', שאז ריכזו בו את התלמידים המצטיינים של תל אביב. חברי לכיתה בעירוני א', ואף שכני לספסל הלימודים היה הסופר והמחזאי יעקב שבתאי. הייתי חבר בתנועת הנוער מחנות עולים, בצריף דרום שהיה ממוקם במגרש התמרים, מאחורי רח' המלך כורש דהיום. הפעולות היו מתחלקות למשחקים חברתיים ולפעולות עיוניות שהחלו בחינוך להתיישבות והמשיכו בלימוד המניפסט הקומוניסטי של מרקס ואנגלס. אמוראי סיפר כי הוא מאוד מתגעגע לתקופה הזו ובמיוחד לחיים האינטנסיביים שבסניף תנועת הנוער "שם בילינו את שנות נעורינו היפות." בין האירועים הזכורים לעדי במיוחד מילדותו: הגעתו של אחיו יוסף אמוראי באישון לילה, רטוב כולו, לאחר שעסק בהורדת מעפילים מחוף שדות ים, שם היה חבר קיבוץ, ונמלט מאימת הבריטים לתל אביב.

שירות בנח"ל והתיישבות בקיבוץ משגב-עם

בספטמבר 1952 התגייס עדי אמוראי לנח"ל יחד עם חבריו לגרעין התיישבות. עדי נבחר למזכיר הגרעין. חברי הגרעין יצאו יחד ב-1952 להכשרה במעוז ומשם עלו להשלמה בקיבוץ משגב-עם, קיבוץ שממוקם מעל מטולה על גבול הלבנון. עדי סיפר כי את 4.5 חודשי טירונות עשה הוא וחבריו בחורף ירושלמי כבד, בצריפים של מחנה אלנבי הבריטי, כשהמ"פ הוא לא אחר מאשר מוטה גור, לימים הרמטכ"ל העשירי של צה"ל. עדי אמוראי מילא מספר תפקידים מרכזיים במשק קיבוץ משגב-עם ובהם מזכיר פנים. לאחר שמנהיגי הקיבוץ המאוחד יחד עם השותפים שלהם בעיר החליטו לפרוש ממפ"ם ולהקים את מפלגת "אחדות העבודה" סייע עדי לבקשת יגאל אלון בארגון מפלגה חדשה זו. בין השאר אירגן את הסניפים של המפלגה בחיפה וסביבתה.

נישואיו לרותי פלז

את רעייתו לעתיד רותי פלז פגש עדי בפעם הראשונה כשהיה מדריך מטעם הקיבוץ בחיפה, שם היא למדה. היא הייתה אז נערה ואחרי כן, הם נפגשו כשרותי הצטרפה לקיבוץ משגב-עם בו היה עדי כבר חבר. רותי פלז, בתם של מינה ויעקב פלז, הייתה מהבחורות היפות בקיבוץ ועדי נשבה בקסמיה גם בשל אישיותה וערכיה. ב-1957 נשא עדי את רותי לאשה. החתונה נערכה בחצר ביתה של אחותו צפרירה. עדי אמוראי מספר כי רותי התנתה את הנישואים בעזיבת הקיבוץ. המשפחה העתיקה מגוריה לירושלים. לזוג נולדו שלוש בנות - הדס, איילת, נטע. רותי עבדה כמורה למלאכת יד בבתי ספר עממיים. עדי למד כלכלה ויחסים בין לאומיים באוניברסיטה העברית. את לימודיו שילב עם עבודה כראש לשכת שר הפנים דאז ישראל בר-יהודה, איש "אחדות העבודה" כשנבחר בר-יהודה למזכ"ל מפלגת אחדות העבודה מונה אמוראי לדובר מפלגת אחדות העבודה.

חבר כנסת וסגן שר האוצר

במשך שמונה שנים, בשנים 1969-1962 שימש עדי בתפקיד מנהל יחידת שיווק בחברת "פזכים". בשנת 1969 בהיותו בן 35 עדי נבחר לראשונה לכנסת השביעית כנציג צעירי "אחדות העבודה" וכיהן בחשמ כנסות על פני כ-20 שנה. בממשלות ישראל ה-21 וה-22 כיהן כסגן שר האוצר. כמו-כן, היה חבר בוועדת הכספים, ועדת המשנה לתקציב הביטחון ובוועדת הכלכלה והוועדה לענייני ביקורת המדינה. מספר עדי אמוראי: "הייתה לי הזכות להשתתף בעיצוב התוכנית הכלכלית שחיסלה את האינפלציה הדוהרת שהייתה אז בארץ".

מועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל

ב-1986 התמודד אמוראי לתפקיד נגיד בנק ישראל מול פרופ' מיכאל ברונו. אמוראי היה מועמד מוביל לתפקיד מועמדו של ראש הממשלה שמעון פרס בממשלת האחדות ולבסוף נבחר לתפקיד מיכאל ברונו. אכזבתו של עדי מאי מינוי לתפקיד הנגיד הייתה רבה והוא הביע אותה לא פעם בראיונות עימו. באוקטובר 1988 במהלך הכנסת ה-11 הודיע אמוראי על התפטרותו מהכנסת והוחלף על-ידי אורי סבג. עדי אמוראי היה חבר בשורה של גופים ציבורים. בשנים 1972 - 1984 היה יו"ר מועצת תנועות הנוער וכן יו"ר המועצה לחילופי צעירים ונוער עם גרמניה. בשנים 1988 - 1991 שימש יו"ר הדירקטוריון ומנכ"ל של חברת "נכסים מ.י." לטיפול במניות הבנקים, ובשנים 1992 - 1995 שימש יו"ר דירקטוריון חברת החשמל. היה חבר בהנהלת אגודת ידידי בית החולים לילדים שנייד ובעוד גופים ציבוריים.

"איש ישר עם אינטגריטי נדיר"

עדה רבון כותבת בדף הפייסבוק "הכרתי את עדי שנים רבות במסגרת פעילותי הפוליטית במפלגת העבודה ולאחר מכן כחברת דירקטוריון חברת חשמל שהוא היה יושב הראש שלו. עוף נדיר בפוליטיקה ובחיים הציבוריים בכלל. ונדירותו זו היא כנראה הסיבה שלא הגיע לשרת בשיא השפיץ במערכת הפוליטית-ציבורית - הוא היה איש ישר עם אינטגריטי נדיר כבר אז, שהיה לו מאוד קשה לא לשמור על זה גם במצבים המסובכים ביותר. החל מהדעות המדיניות או האישיות על אישי הצמרת הפוליטית ובעיקר בענייני ניקיון הכפיים במערכות הציבוריות והשחיתות שהחלה לזהם אותן." מוסיפה עדה רבון: "היה לעדי ידע כלכלי נרחב מאוד ובדעותיו היה שילוב של נער פטנקין מחד וסוציאליזם טבוע מאידך. איש ישר דרך מוכשר שנתן רבות בפעילותו הציבורית לציבור מולדתו". עדי אמוראי הותיר אחריו את בנותיו הדס, איילת, נטע, נכדים ונינים. הלוויתו נערכה (5.10.25) בבית העלמין "מנוחה מכובדת" בקיבוץ גבעת ברנר.