לצד הסעיפים המשפטיים, ההצעה כוללת הוראות נרחבות הנוגעות למרחב הציבורי: איסור להפריע למניחי תפילין או למתפללים במוסדות ציבוריים, חובת התקנת מזוזות בכל מבנה הממומן מכספי המדינה, ומתן אפשרות לכל יהודי להתפלל לפי מסורת אבותיו. בעל סמכות – בין אם הוא מנהל מוסד, ראש רשות או עובד ציבור – שימנע קיום תפילה או הצבת מזוזה, צפוי לפי ההצעה לעיצומים חמורים: פיטורים מיידיים, קנס בגובה משכורת חודשית, או עצירת המימון הממשלתי למוסד שבראשו הוא עומד. הרבנות הראשית תקבל מעמד רשמי כמכריעה במחלוקות הנוגעות למסורות תפילה או לזהות קהילתית בבתי כנסת ובמוסדות ציבור. רק שופטים שיעמדו בבחינה במשפט העברי יוכלו לערער על החלטותיה. בהצעה נכתב גם כי שימוש בסמכות מדינתית "כנגד היהדות או מימושה" יהווה עבירה פלילית. אזרח שיפריע לפולחן יהודי או ישחית מזוזה צפוי לעונש לפי סעיפים 171 ו־173 לחוק העונשין, שעניינם פגיעה בחופש פולחן והשחתת מקום קדוש. בחלק דברי ההסבר שוזרים המחוקקים סקירה היסטורית רחבה על רדיפת יהודים לאורך הדורות – מגזירות אדריאנוס ברומא, דרך האינקוויזיציה, פרעות ת"ח ות"ט והפוגרומים ברוסיה, ועד למחנות ההשמדה – וטוענים כי מחיקת סממני היהדות תמיד קדמה לרדיפה פיזית. החוק, לדבריהם, נועד להיות "חומת מגן וכיפת ברזל שתמנע שחזור של דפוסי כפייה אנטי־דתיים במדינה היהודית". ח"כ גלית דיסטל אטבריאן הסבירה במעמד הגשת ההצעה כי "מדינת ישראל קמה כדי שכל יהודי יוכל לחיות בגלוי על-פי אמונתו, בלי לחשוש שיאסרו עליו להניח תפילין או להציב מזוזה. אסור שמדינה יהודית תהפוך לגוף שמדכא את סממני זהותה". יוזמי הצעת החוק מדגישים כי מטרתה איננה כפייה דתית – אלא שמירה על הזכות והחובה של העם היהודי לבטא את אמונתו במרחב הציבורי.