הצרפתים גאים בקצבאות האבטלה שלהם, בחופשת הלידה, בביטוח הבריאות הכללי ובפנסיות הנדיבות. אבל הם מעולם לא שיערו כמה כל זה עולה, ועת הגיעה עת הפרעון. ראש הממשלה, סבסטיאן לקורנו, הצליח בסופו של דבר להקים ממשלה ולקבל את אמון האסיפה הלאומית – במחיר שעבוד עתידה הפיסקלי של ארצו, טוען וושינגטון פוסט במאמר המערכת. לקורנו התחייב להשעות עד לאחר הבחירות לנשיאות ביוני 2027 את הרפורמה המתונה-יחסית בפנסיות, וכך תמשיך הכלכלה השלישית בגודלה באירופה להלך מתוך שינה לעבר משבר חוב. בכך היא משקפת את המשברים הצפויים למדינות נוספות ביבשת, להן יש רשתות ביטחון סוציאלית יקרות בלא הכסף והצמיחה הדרושים לקיומן. הרפורמה בפנסיות הייתה ההישג החשוב ביותר של עמנואל מקרון בתחום מדיניות הפנים, אותה העביר ב-2023 למרות התנגדות הפרלמנט ותוך שימוש בצו נשיאותי. הצעד גרר מחאות נרחבות ששיתקו את המדינה וייבשו את רוב ההון הפוליטי שלו. היא הייתה רכיב מרכזי בתוכנית למודרניזציה וליברליזציה של המשק הממשלתי, לצד קיצוץ בהוצאות, הקלות מס לעשירים, גמישות בשוק העבודה וקיצוץ ברווחה. גיל הפרישה הועלה מ-62 ל-64, ונדרשו 43 שנות עבודה כדי לקבל קצבה. אולם, הצרפתים רואים פרישה מוקדמת ונדיבה כזכות יסוד – כמו חופשה באוגוסט ואפריטיף אחרי הצהריים. הבעיה היא שהמערכת הפנסיונית פועלת בניגוד למציאות הדמוגרפית: צרפת נהנית משיעור ילודה גבוה במיוחד וגם מתוחלת חיים של 83.6 שנים. בשנת 2050 יידרשו 2.1 עובדים כדי לתמוך בכל פנסיונר. ענייני הפיננסים של צרפת מצויים בבלגן, אבל איש אינו לוקח ברצינות את הבעיה. הגרעון התקציבי – 5.5% תוצר – הוא אחד הגדולים ביותר בגוש האירו; לוקרנו מציע תקציב שיוריד אותו ל-4.7%, עדיין הרבה מעל המקסימום של האיחוד האירופי – 3%. יחס החוב-תוצר הוא 113%, אומנם נמוך משל יוון ואיטליה, אך עדיין כזה שלא ניתן לקיים לאורך זמן. למרות נתונים אלו והורדת דירוג האשראי של צרפת, נאלץ לוקרנו להחמיר את המצב הפיננסי בדחיית הרפורמה, צעד שלהערכתו יעלה לצרפת 400 מיליארד אירו בשנה הבאה ו-1.8 טריליון אירו בעוד שנתיים. הוא מציע לכסותו בהעלאת המיסים על העשירים והחברות ובקיצוץ מסוים בהוצאות. הפוסט מזכיר, שהאסיפה הלאומית מחולקת בין הימין הקיצוני, השמאל והמרכז המצטמק, שאין להם כוונה לשתף פעולה מול המשבר הפיננסי שבאופק. המפלגה הסוציאליסטית, שבקולותיה תלוי לוקרנו, דורשת כתנאי להכביד עוד יותר את הנטל על העשירים. הבעיה היא, שממש אין מספיק עשירים כדי לשלם תמורת הכל, ומי שיוכל – יוציא את כספו למדינה אחרת, מה שרק יקטין את הצמיחה העתידית ואת השקעות ההון. הבעיה העיקרית של צרפת היא הוצאות המגזר הציבורי, העולות בהרבה אפילו על המדינות האירופיות הבזבזניות ביותר בתחום הרווחה. הוצאות הממשלה מהוות 57% מהתוצר הצרפתי, לעומת 54% באיטליה, 44% בבריטניה ו-36.3% בארה"ב. מספר עובדי המדינה בצרפת כאחוז מהאוכלוסייה הוא מן הגבוהים ביותר במדינות המפותחות. והשירותים שהם מספקים, אינם מצדיקים את ההוצאה.