היום לפני 95 שנה פרסמה בריטניה את הספר הלבן השני, הידוע בשם "הספר הלבן של פאספילד" - מסמך מדיני שהגדיר מחדש את מדיניות המנדט הבריטי בארץ ישראל. המסמך, שנכתב בידי שר המושבות הלורד סידני פאספילד, נועד להבהיר את מחויבותה של בריטניה ל"התחייבות הכפולה" שנקבעה בהצהרת בלפור - כלפי העם היהודי וכלפי האוכלוסייה הערבית המקומית. אולם בפועל, הוא ביטא תפנית חדה כלפי מדיניות מגבילה על ההתיישבות והעלייה היהודית.

פגיעה בהתיישבות הציונית

הספר הלבן כלל צעדים שהגבילו את רכישת הקרקעות בידי יהודים, צמצמו את מספר העולים לארץ וקיצצו בסמכויות הסוכנות היהודית, ששימשה עד אז כגוף מייצג ויוזם מרכזי בפיתוח ההתיישבות. מטרת המדיניות החדשה הייתה, לדבריהם, "שמירה על האיזון הדמוגרפי והכלכלי בין יהודים לערבים". התגובה ביישוב העברי הייתה חריפה: ההנהגה הציונית ראתה בצעדים אלה בגידה בהצהרת בלפור וביסודות המנדט הבריטי. חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, אף התפטר מתפקידו במחאה. לעומתו, מנהיגים ערביים בירכו על הצעדים וראו בהם תיקון עוול היסטורי. בעקבות לחץ ציוני וביקורת בינלאומית, נאלצה ממשלת בריטניה לרכך את עמדתה, וב־1931 הוציאה את "מכתב מקדונלד", שחזר למעשה על מחויבות בריטניה לרעיון הבית הלאומי היהודי. עם זאת, האמון בין ההנהגה הציונית לממשל הבריטי כבר נסדק עמוקות.