ההגירה הזמנית נמצאת בעלייה בעולם העשיר. מספר הוויזות לטווח קצר המוצעות למהגרי עבודה הגיע לפני שנתיים ל-2.5 מיליון, עלייה של מיליון לעומת 2014. הגידול אינו מוגבל למקומות הרגילים לקדם בברכה מהגרים, אלא גם למדינות פופוליסטיות כמו איטליה והונגריה ולמדינות המסתייגות מהם כמו יפן וקוריאה הדרומית – מנתח אקונומיסט. יש במערב המסתייגים מן הרעיון, המעלה לנגד עיניהם מחזות של שעות עבודה ארוכות בתנאים קשים ובשכר זעום. בפועל, תוכניות הגירה זמניות מעוצבות היטב, מניבות תועלת לכל הצדדים. וכאשר הגל הפוליטי נוטה נגד ההגירה, זו הדרך היחידה לאפשר כניסת עובדים בעלי כישורים מועטים. מפלגות פופוליסטיות בארה"ב, בריטניה, צרפת ואיטליה יצרו גל אנטי-הגירתי ויוצאות נשכרות בקלפיות. אך כאשר האוכלוסייה המקומית מזדקנת, החברות משוועות לעובדים. ויזות לטווח קצר הן דרך לספק את הצורך, כפי שעושה איטליה. יפן, קוריאה הדרומית וטייוואן הביאו מאות אלפי עובדים מדי שנה. במקביל, גוברים החששות שמא העובדים הזמניים יכבידו על מערכות הרווחה הלאומיות. ההשפעה הפיסקלית שלהם תלויה בכישורים שלהם ובגישתם להטבות ציבוריות. ברוב המדינות המערביות, עובדים פשוטים הנשארים בהן זמן רב, זכאים עם הזדקנותם לפנסיה וביטוח בריאות, תוך שהם משלמים מיסים נמוכים בהרבה מאשר עובדים מיומנים. ניתן למנוע זאת בהגבלת גישם למערכת הרווחה, כפי שעושות מדינות המפרץ הפרסי, או בדרישה שיחזרו הביתה כאשר הם מתבגרים; רבות מעדיפות את הדרך השנייה, ומכאן הפופולריות של הוויזות לזמן קצר. הגירה זמנית לארה"ב ול-11 מדינות מפותחות מציעה לעובדים אפשרות להכפיל פי ארבעה את שכרם. אם שני שלישים מהירידה הדמוגרפית בכוח העבודה בעולם העשיר היו מכוסים בעלייה בהגירה הזמנית, השכר העולמי היה עולה ב-6 טריליון דולר עד 2050. ארצות המוצא מרוויחות מכך שהעובדים שולחים הביתה כסף, המממן חינוך והקמת עסקים; בשנה שעברה העברות אלו הסתכמו ב-5.4% מהתוצר של המדינות בעלות ההכנסות הנמוכות. אולם, מדגיש אקונומיסט, כדי שתוכניות כאלה יתקבלו פוליטית, יש לשפר אותן. רבות מהן נעדרות גמישות. בחלקים מהמזרח התיכון, שיטת ה"קפאלה" קושרת מהגר למעסיק, כך שפיטוריו משמעותם גירושו. זהו מתכון לניצול לרעה; מדינות שביטלו שיטה זו, כמו סעודיה, זכו בשוקי עבודה דינמיים בהם העובדים יכולים להתקדם. שינוי נוסף נוגע לשלטון החוק, שכן מתנגדי ההגירה חוששים שהעובדים יגלשו לעולם הצללים. אבל יש דרכים למנוע זאת. כך למשל, רוב בעלי הוויזות הזמניות בניו-זילנד אינם מפרים את תנאיהן, שכן המעסיקים נקנסים במקרה כזה ואין מנגנון המאפשר לעובדים לדלג על ההליך הסדור של בקשת ישיבת קבע. יש מגבלות לתועלת מוויזות זמניות, במיוחד בהשוואה להגירה קבועה. הן מקשות על המהגרים להיות יזמים והדבר מגביל את היצירתיות. מהגרים מיומנים מניבים תועלת אדירה ומדינות צריכות לעודד אותם, ולא להטיל אגרה של 100,000 דולר כפי שעשה דונלד טראמפ. כאשר הציבור חושד בהגירה, מהגרים זמניים עדיפים על העדר מהגרים – ושיפור תוכניות אלו יועיל לכולם.