הדיפלומטיה של דונלד טראמפ היא עירוב מוזר של הצלחות וכשלונות כאוטיים. הצלחותיו ברורות: בעלות הברית האירופיות מגדילות משמעותית את תקציבי הביטחון, בעזה יש הפסקת אש והחטופים החיים הוחזרו. אך מי שציפה שהוא יעלה למדרגת מדינאי כמו שקודמיו רצו להיזכר – התאכזב. הוא גחמני יותר מאשר אי-פעם בניהול מדיניות החוץ, טוען ניו-יורק טיימס. זמן קצר לאחר פגישה מוצלחת עם ראש ממשלת קנדה, מארק קרניי, טראמפ הפסיק את שיחות הסחר משום שכעס על תשדיר של ממשלת מחוז אונטריו ובו נאום של רונלד רייגן נגד מכסים. לאחר מכן הוא הוסיף 10% למכסים על קנדה, מה שיעלה לצרכנים האמריקניים מיליארדי דולרים. קודם לכן טראמפ הגיב בזעם ואיים על סין במכסים מרקיעי שחקים, לאחר שזו הטילה מגבלות על הייצוא של מחצבים נדירים לארה"ב. אבל ערב ביקורו באסיה ופגישתו עם שי ג'ינפינג, שתי המדינות הפחיתו את המכסים. בקמפיין שלו הבטיח טראמפ להימנע מעימותים בינלאומיים, אבל הורה להפציץ סירות בקריביים בטענה בלתי מוכחת שהן נושאות סמים; לפחות 43 בני אדם נהרגו. מדיניותו כלפי אוקראינה כה תזזיתית, עד שפקידים אירופיים חשו שוב ושוב לוושינגטון כדי לדעת האם הוא ניצב לימין ולדימיר זלנסקי או ולדימיר פוטין. הדבר היחיד הבטוח במדיניות החוץ של טראמפ, תשעה חודשים לאחר השבעתו, הוא שמדובר בתערובת חסרת תקדים של דחפים, קיטורים ואגו שמאחוריהם אין אסטרטגיה. מנהיגים זרים ושגריריהם יודעים שעליהם לשמור על ערנות מתמדת; אחד מהם אומר כי הוא נכנס לחדר הסגלגל באותה זהירות הנדרשת כאשר חומר נפץ מצוי מתחת לרגליו. כעת טראמפ מצוי בנקודת מפנה: האם יוכל לבנות על הצלחותיו, או שטבעו חסר התקדים ימשיך להניב עימותים במקום הישגים? במסגרת זעמו על קנדה, האשים אותה טראמפ שהיא מנסה להשפיע על פסיקת בית המשפט העליון בנוגע לחוקיות מדיניות המכסים שלו; הקנדים מכחישים זאת. הטיימס מזכיר, כי לטראמפ עצמו לא הייתה בעיה להתערב בענייניה המשפטיים של ישראל, כאשר בנאומו בכנסת קרא ליצחק הרצוג להעניק חנינה לבנימין נתניהו, וכאשר הטיל על ברזיל מכסים של 50% לאחר הרשעתו של הנשיא לשעבר חאיר בולסונרו בנסיון הפיכה.