שטיין פותח באומרו: "משפט עומד על האמת. אמירה זו נכונה במיוחד ביחס למשפט הפלילי. למשפט הפלילי הנהוג במחוזותינו יש שתי מטרות-על: הרשעת אשמים וזיכויים של החפים מפשע. למטרות אלו מעמד בכורה שאותו לא ניתן להפחית או לדלל בשום נסיבות – תהיינה אשר תהיינה".
שטיין מדגיש: "כל אימת שתלוי ועומד בפני בית משפט לערעורים פליליים הליך של ערעור, בידי בית המשפט הסמכות העקרונית – שהיא גם חובתו – להרשיע את הנאשם בכל עבירה שאשמתו בה עולה מתוך העובדות שהוכחו מעבר לספק סביר, אם לנאשם הייתה הזדמנות סבירה להתגונן מפני הרשעה כאמור. סמכות זו נובעת מעצם קיומו של ההליך הפלילי שבית המשפט מופקד על בירורו ואינה כפופה כהוא זה לעמדת המדינה.
"הסמכות והחובה לפסוק דין אמת לאמיתו מצויות בליבת תפקידו של בית המשפט כמי שמופקד על שמירת האינטרס הציבורי באכיפת הדין הפלילי. התביעה אינה יכולה להכתיב לבית המשפט באילו עבירות עליו להרשיע את הנאשם בפלילים, מאלו עבירות עליו לזכותו, ומהו העונש שעליו להטיל על הנאשם. התביעה רשאית לפתוח או לא לפתוח בהליך הפלילי גופו, והיא יכולה, בהתאם לכללים המקובלים, להסתלק מכתב האישום או מהערעור שהגישה.
"התביעה, מן הסתם, גם בוחרת אילו טענות להעלות (או לא להעלות) בפני בית המשפט. ברם, מה שייקבע, בסופו של יום, בפסק דינו של בית משפט אשר דן בהליך פלילי, לעולם נתון אך ורק לשיקול דעתו השיפוטי – שיקול דעת אשר כפוף לדין, לעובדות ולחובתו הבסיסית של השופט לפסוק דין אמת לאמיתו.
"במסגרת זו, עיקרון האמת גובר, בין היתר, על מה שהתביעה טוענת בכתב האישום, בכתב הערעור ובכל יתר המסגרות של המשפט הפלילי. ככלל, בית המשפט לא יחמיר עם הנאשם מעבר למה שהתבקש לעשות על-ידי התביעה, אולם, כאמור, כלל זה נסוג מפני עיקרון האמת: סמכותו וחובתו הבסיסית של בית המשפט לפסוק דין אמת לאמיתו".
לגבי ערעורו של שטטמן אומר שטיין, כי השופטים הבהירו לצדדים שייתכן ששטטמן אכן ביצע אונס במרמה או "רק" תקיפה, אין הם מביעים דעה סופית ומציעים להרשיע אותו בתקיפה ולא באונס. הפרקליטות הבינה בצורה שגויה הצעה זו והודיעה שהיא חוזרת בה מן הבקשה להרשיעו באונס - ולא זה מה שאמרו השופטים, הדגיש שטיין. בהמשך התברר, כי הפרקליטות גם לא התנתה את חזרתה מבקשתה להרשיע את שטטמן באונס ובמעשה מגונה בהרשעתו בתקיפה; והפרקליטות אישרה בדיון שאכן היה כאן "קצר בתקשורת".
שטיין אומר כי אין קורטוב של אמת בטענתו של שטטמן ולפיה המדינה חזרה בה מן הערעור על זיכויו מאונס. "חזרה על טענה זו – שאינה אמת – פעמים רבות, אינה יכולה להפוך אותה לאמת". הפרקליטות חזרה בה רק מטענה ספציפית שהעלתה בערעור; "לדאבוני, מאחר שמעולם לא נתקלתי בעורך דין שאינו יודע את ההבדל בין חזרה מערעור לבין חזרה מטענה ספציפית, כזאת או אחרת, אני נאלץ לפקפק בכנות הטענה בדבר חזרת המדינה מערעורה".
לדברי שטיין, "פסק דיננו ניתן על-רקע של העדר הסכמה בין הצדדים במסגרתה תוותר הפרקליטות על האפשרות להרשיע את המשיב באינוס ובמעשה מגונה – ויתור שהפרקליטות נתנה – כנגד הסכמת המשיב להרשעתו בתקיפה, הסכמה שהמשיב לא נתן. בנסיבות אלו, ולנוכח האמור בפסיקה שעניינה עיקרון האמת, נתנו את פסק דיננו אשר משקף דין אמת לאמיתו... העובדה שהפרקליטות לא התנתה את חזרתה מהבקשה להרשיע את המשיב באינוס ובמעשה מגונה בהרשעתו בתקיפה, אינה גורעת כהוא זה מסמכותנו ומחובתנו לפסוק דין אמת לאמיתו".
שטיין מוסיף: "גם אם תישמע טענה כי המדינה מושתקת מלטעון לאשמתו של המשיב באינוס במרמה, אין בכך כדי לחסום את פיו של בית המשפט בבואו לומר את דבר האמת, כמות שהיא, ולפסוק דין אמת לאמיתו. אחרי שמצאנו כי תקיפת המתלוננות על-ידי המשיב באה לידי ביטוי בהחדרת אצבעותיו לאיבר מינה של כל אחת מהן; אחרי שנוכחנו לדעת כי האופן שבו מעשים אלו נעשו אינו מתכתב עם שום טיפול גינקולוגי מוכר, וכי המשיב הסתיר עובדה קריטית זו מהמתלוננות; ואחרי שידענו כי עבירת אינוס מתגבשת גם בלא כוונות מיניות מצד מבצעהּ, כפי שהוסבר בפסק דיננו – לא נותר לנו אלא להרשיע את המשיב באינוס במרמה כחלק מסמכותנו ומחובתנו לפסוק דין אמת לאמיתו".