האירופים יודעים מההיסטוריה, כי מה שמתחיל בניחוח פטריוטי עלול להתפתח למשהו מכוער בהרבה. לכן, רוב האירופים מתייחסים לדגלי ארצותיהם בהסתייגות מנומסת, כאילו כדי למנוע התפרצות רגשות. בארה"ב תראו את הדגל בכל פינה; באירופה כמעט רק בבניינים רשמיים – מציין אקונומיסט. עם זאת, לאירופים יש מנהגים שונים בנוגע לדגלים. הדנים משתמשים בשלהם, העתיק ביותר שעודנו בשימוש, על עוגות יום הולדת ולקבלת אורחים בנמל התעופה. הגרמנים, היודעים היטב לאן יכולה להוביל לאומנות, "יצאו מן הארון" בגביע העולמי של 2006. חקלאים הולנדים הניפו דגלים הפוכים ב-2022, במחאה על קשייהם. בבלגיה ובספרד עשויה הנפת הדגל לרמז על תמיכה באחדות הלאומית אל מול רגשות בדלניים. תומכי האיחוד האירופי, כמו עמנואל מקרון, מעדיפים את דגל תריסר הכוכבים שלו. אבל ככלל, בלא משבר לאומי – הפגנת חיבה לדגל היא נדירה. אל החלל הזה נכנסו מפלגות פופוליסטיות בימין. בידי מי שמינו את עצמם למגני המולדת, הדגלים שנועדו לאחד הפכו לסמלי פילוג. תהלוכות National Rally בצרפת, אלטרנטיבה לגרמניה והאחים של איטליה מאופיינות בצבעי הדגל. חלקית המטרה היא לעצבן את הליברלים, שאינם יכולים לצאת נגד התייחסות זו לדגל, גם אם הוא מזוהה עם רעיונות עבר כמו אימפריאליזם ומיליטריזם. אבל המטרה העיקרית היא המהגרים: הדגל היה שלנו לפני שהגעתם ושלא תעזו להכתים אותו. לאחרונה הדגל מופיע גם במקומות בלתי צפויים, ממשיך אקונומיסט. עשרות דגלים גרמניים צצו במפתיע בעיירה קטנה ליד דורטמונד, בליווי הסבר ברור: "גאווה לאומית איננה פשע". כמה ימים קודם התרחש אירוע דומה בעיירה ליד אמסטרדם, שוב ברמז גלוי למהגרים. המקור הוא כנראה קמפיין בריטי בחדשי הקיץ – מוצר הייצוא הכי פחות מוצלח של הבריטים ליבשת מאז הממרח Marmite. המתונים מבינים את הפרובוקציה ומגיבים. קייר סטארמר מקיף את עצמו ב"יוניון ג'ק" בממדים צ'רצ'יליאניים. רוב ג'טן, המנצח בבחירות בהולנד, נשא את נאום הניצחון אל מול דגל ענק, לאחר קמפיין שהתאפיין בנפנוף דגלים; כליברל צעיר היה יותר מצופה שישתמש בדגל האירופי, אך ג'טן רוצה למנוע מהימין מונופול על הדגל. המסר החבוי הוא, שאסור לפרוגרסיבים להותיר את הפטריוטית בידי השוליים הדמגוגיים. הנשיא הסוציאל-דמוקרטי של גרמניה, פרנק-ולטר שטיינמאייר, קרא לאזרחי ארצו "לא לאפשר לדגל להיחטף ולהיות מנוצל לרעה בידי מי שרוצים ליצור שנאה לאומנית חדשה". האירופים לעולם לא יתחרו באמריקנים באהבה לנפנוף דגלים, אבל הם יכולים לכל הפחות לחקותם בחצי התלהבות, מציע אקונומיסט. יש משהו מאוד קונטיננטלי בחשש שמא הנפת דגל תוביל לצעדי אווז. האירופים צריכים לדחות את הרעיון שצריך להוציא מן הכלל את הפטריוטיזם. אם אנשי המרכז יוכלו לנופף בדגליהם בלא להתכווץ במבוכה, הם יכולים להזכיר לבוחרים שאהבת המולדת אינה כרוכה בשנאת הזר. קצת גאווה, מנומסת ובעיתוי הנכון, יכולה להיות החוט המקשר הטוב ביותר של אירופה.