הכול התחיל בטקסט בודד מהמאה ה־14 - יצירה מליצית בערבית, מלאה חרוזים ודימויים פיוטיים. במשך מאות שנים סברו היסטוריונים כי מדובר בעדות ישירה לתנועת המגפה הגדולה, "המוות השחור", מאסיה ועד אירופה. רק כעת מתברר שהכול היה מבוסס על קריאה שגויה של סיפור ספרותי.
חוקרים מאוניברסיטת אקסטר שבאנגליה, מוחמד עומר ונחיאן פנסי, חשפו בכתב העת Journal of Arabic and Islamic Studies כי החיבור המפורסם "אגרת הידיעה על המגפה" מאת אבן אל־ורדי, שנחשב עד כה למסמך היסטורי, נכתב בעצם במתכונת של מקאמה - סיפור מחורז בסגנון מזרחי, שופע דימויים, משחקי לשון והומור מריר.
במקאמה, המגפה עצמה מתוארת כנווד מסתורי - "שד נודד" שעובר מארץ לארץ, זורע מוות וחרדה. היא יוצאת מסין, עוברת דרך הודו וארצות האוזבקים, ממשיכה לפרס, לאנטוליה, לים השחור ולים התיכון - עד שהיא מגיעה למצרים ולסוריה. אלא שכאן מתחיל האבסורד ההיסטורי: אבן אל־ורדי מתאר את קהיר נופלת לפני אלכסנדריה, בעוד שכל הכרוניקות האמינות מלמדות שהסדר היה הפוך. גם עזה ודמשק, לפי דבריו, מוכות חודשים מוקדם מדי.
החוקרים מציינים כי "המגפה של אבן אל־ורדי נעה לפי חוקי העלילה, לא לפי חוקי הביולוגיה". סדר הזמנים, לדבריהם, משקף את מפת התודעה של הסופר - לא את מפת המסחר של התקופה.
הממצא הזה מערער את מה שכונה במשך מאות שנים "תיאוריית המעבר המהיר" - הרעיון שהדבר נע באורח פלא מסין לים השחור בפחות מעשור. מתברר שאין לכך בסיס ממשי. מדובר באגדה ספרותית שנקראה בטעות כספר דברי הימים.
מספרים סיפור במקום מציאות
אבן אל־ורדי לא היה לבדו. לפחות שני סופרים נוספים - בהם אל־צפדי מדמשק - כתבו באותן שנים מקאמות "מגפה" שבהן הדֶבֶר מתואר ככוח אלוהי מטיל אימה. הם השתמשו בחרוזים ובמשחקי מילים כדי לעורר יראה, לא כדי לתעד. אלא שדורות מאוחרים של היסטוריונים, בעיקר במאה ה־15, קראו את הסיפורים כפשוטם, הפכו אותם לעובדות כרונולוגיות, והניחו עליהן שכבות של מחקר מודרני.
התוצאה: במשך מאות שנים התקבעה תמונה שגויה על מסלול ההתפשטות של הדבר - מהים השחור למצרים ומשם לאירופה - מבלי שאיש שם לב שמדובר בכלל במשל פיוטי.