במצגת שהציג תיאר פלייסיג מציאות של אכיפה חסרת שיניים: הפחתת הקנסות לנוסעים שלא תיקפו או בעלי חוזה נסיעה חופשית מ־100 ל־50 ש"ח, איסור לקנוס ילדים מתחת לגיל 12, צורך לפנות להורים בגילים 18-12, ואיסור לקנוס בגירים שלא מציגים תעודה מזהה.
"אנחנו נדרשים לאכוף - אך חסרי סמכויות וכלים אפקטיביים", הלין. "הידיים שלנו כבולות, והרתעה פשוט לא קיימת".
הקבלה לניו־יורק: כשהנורמה הופכת לטבע שני
פלייסיג הזהיר כי ישראל עלולה לשחזר את התסריט של ניו־יורק, שם שיעור אי־התיקוף הגיע ל־45%. "גם שם זה התחיל מאובדן אמון, הפחתת אכיפה בזמן הקורונה ואופנות ברשתות - והפך למשהו 'נורמלי'". לדבריו, שחיקה באמון הציבור, פערים כלכליים וטכנולוגיות תשלום מיושנות עלולים להביא אותנו לשם מהר מהצפוי.
איך עוצרים את הסחף
פלייסיג הציע שורה של צעדים למניעת החרפת התופעה:
- חינוך והסברה - שילוב נושאי תיקוף בבתי ספר ותוכניות הסברתיות לנוער.
- מתן סמכויות לבקרים - הגדרה מחודשת של גבולות אכיפה, כולל אפשרות לעכב במקרים חריגים.
- הגדלת הקנסות - חזרה לקנסות מרתיעים למי שבחר שלא לתקף.
- גיוון אמצעי התיקוף - סליקת אשראי "על הסף", קודי QR פשוטים ותיקוף מהיר לתיירים.
- מתן תמריצים - הטבות קטנות לכל תיקוף, לדוגמה החזר כספי סמלי לכרטיס הרב־קו.
- מדידה ויעדים - בקרה לאומית חצי־שנתית ומיפוי חכם של נקודות ביקורת לפי נתוני פרוד.
לדברי פלייסיג, כל העלאת תעריף שאינה מלווה בחיזוק האמון ובאכיפה שקופה - מגדילה את הפער בין הציבור למערכת. "אם הציבור מרגיש שמעלים לו מחיר בלי לשפר שירות, התיקוף הופך לאקט מחאה. זו שרשרת פשוטה: פחות אמון - פחות תיקופים - פחות הכנסות - פחות שירות", סיכם.