השבוע לפני 48 שנה, נשיא מצרים אנואר סאדאת נחת בשדה התעופה בן-גוריון, דקות אחרי צאת השבת, בזמן שתואם מראש כדי שלא לחלל את השבת. מטוס הבואינג המצרי עצר מול בימת הכבוד, תזמורת צה"ל ניגנה, תותחי כבוד ירו מטח של 21 פגזים, והנשיא אפרים קציר וראש הממשלה מנחם בגין המתינו לו על המסלול לצד שרים ורמטכ"ל. זה היה הרגע שבו לראשונה בהיסטוריה דרכה כף רגלו של ראש מדינה ערבית על אדמת ישראל בטקס רשמי מלא. הביקור נמשך שלושה ימים, שכללו טקס קבלת פנים בבן גוריון, מסע לירושלים, תפילה בהר-הבית, ביקור ביד ושם ונאום היסטורי במליאת הכנסת. שירותי הביטחון ביקשו מלכתחילה לסגור את המתחם לחלוטין בפני מתפללים מחשש להתנקשות, והציעו שרק פמליית הנשיא וראשי הווקף יהיו נוכחים. אנשי המטה המדיני־ביטחוני טענו מנגד כי תמונה של נשיא מצרים מתפלל לבד במסגד, ללא מאמינים פלשתינים סביבו, תיתפס בעולם הערבי כהשפלה ותשרת דווקא את מתנגדיו. בסופו של דבר התקבלה פשרה: כ־1,500 מתפללים מוסלמים הורשו להיכנס לאחר בידוק ביטחוני, וכאשר סאדאת נכנס למתחם הריעו לו בקריאות "יחי גיבור השלום". אלפי ישראלים יצאו מהבתים לרחובות ירושלים ותל אביב כדי לצפות בשיירה - מי שעמד בצדי הדרך, מי שנדבק למסך הטלוויזיה היחיד בבית. הדגלים המצריים, שהוזמנו בחופזה לקראת האירוע, התנופפו לצד דגלי הלאום, והכותרות בעיתונים דיברו על "משלחת שלום" יותר מאשר על אויב לשעבר. הקרב על שורת הלחיצות מאחורי מסך הטקס החגיגי במנחת, התנהל ויכוח פנימי טעון: האם לצרף לשורת מקבלי הפנים בבן גוריון גם נציגים פלשתינים מיהודה ושומרון. מפקד מחלקת ענייני ערבים בממשל הצבאי, הפרופסור מנחם מילסון, סיפר כי משה דיין דרש להזמין שורה של ראשי ערים המזוהים עם אש"ף - וכולם סירבו. לבסוף גובשה רשימה אחרת של נציגים פלשתינים פרגמטיים יותר, ובהם ראשי ערים מבית לחם, בית ג'אלה וחברון, שקיבלו את פני סאדאת על המסלול.