אלי זעירא, שכיהן כראש אגף המודיעין בצה"ל בתקופת מלחמת יום הכיפורים והפך לאחת הדמויות השנויות ביותר במחלוקת בתולדות מערכת הביטחון, הלך לעולמו (21.11.25) בשיבה טובה. בן 97 היה במותו. הוא היה מהקצינים הבכירים והוותיקים שהשפיעו על תפיסת המודיעין בישראל, לטוב ולמוטב. זעירא נולד בחיפה ב־4 באפריל 1928, בן לשלמה זעירא (גרוסמן) ולעדה לבית הלפרין. הוא למד בבית הספר הריאלי, הצטרף לפלמ"ח, שירת כמפקד מחלקה ומפקד פלוגה בחטיבת יפתח במלחמת העצמאות ובהמשך השלים תואר ראשון בכלכלה וסטטיסטיקה. לאורך שירותו מילא שורה של תפקידים בכירים בעוצבות שריון ובמטה הכללי. בשנת 1972 מונה לראש אמ"ן, תפקיד שבו התמודד עם ההערכות המודיעיניות לקראת מלחמת יום הכיפורים. עם פרוץ המלחמה, כשסוריה ומצרים תקפו בהפתעה, ניצבה באחריותו "הקונספציה" – תפיסת מודיעין שנקבעה כטעות אסטרטגית צורבת בדברי ימי צה"ל. דוח ועדת אגרנט מצא ליקויים חמורים בעבודת אגף המודיעין והוא נושל מתפקידו, אם כי לא הועמד לדין ולא הודח מצה"ל. הוויכוח על "הקונספציה" נמשך עשורים במשך עשרות שנים שימש זעירא דמות מרכזית בוויכוח ההיסטורי על אחריות הדרג הצבאי והמדיני למחדלי 1973. הוא טען כי הדרג המדיני הוביל קו שהקשה על שינוי ההערכות והדגיש את רצונו להתריע, אך לדבריו נבלם. מנגד, מבקריו, ובהם אנשי מודיעין בכירים, ראו בו אחראי מרכזי לניתוח לקוי של המידע הקריטי שהוביל להפתעה, והטיחו בו כי לא זיהה את שינוי האותות לקראת המתקפה. זעירא פרסם ספרים, השתתף בתחקירים והעניק ראיונות גם בשנים האחרונות לחייו, ובכולם שב ועמד על גרסתו. הדמות שהציג, קצין מקצועי המגן על שמו ועל אחריותו, נותרה חלק בלתי נפרד מהוויכוח הציבורי שלא שכך מאז 1973. מלאכת המודיעין והמורשת המפוצלת לצד האחריות שדבקה בו, הכירו עמיתיו לשעבר גם בתרומתו לבניית תשתיות מודיעין וביכולות הניתוח שהפגין לאורך שירותו. היו שראו בו איש מקצוע מבריק, אך כזה שנשבה בתפיסה מודיעינית שלא התאימה למציאות שהשתנתה במהירות. המורשת של זעירא נותרת מורכבת: דמות שהפכה לסמל של כשל אסטרטגי היסטורי מצד אחד, ושל קצין המתעקש לומר את דברו מצד אחר. זעירא נפטר לאחר שנים ארוכות שבהן נותר מעורב בשיח הציבורי והמחקרי על מלחמת יום הכיפורים. הוא הותיר אחריו משפחה, וכן ויכוח היסטורי שממשיך לעצב את הדיון הישראלי על מודיעין, אחריות ומנהיגות צבאית.