האבות המייסדים של ארה"ב נעשו קודרים ככל שהזדקנו. ג'ורג' וושינגטון, תומס ג'פרסון ואלכסנדר המילטון תהו האם הניסיון יאריך ימים אחריהם, שכן הצלחתו הייתה תלויה בגורמים שמעבר לשליטתם. ארה"ב הייתה פגיעה לפלישה; סוגיית העבדות רק נדחתה; מדינות דמוקרטיות לא ממש הצליחו. אפשר לשער שכמה מהסיוטים של האבות המייסדים יתגשמו בשנתה ה-250 של ארה"ב, מנתח אקונומיסט ב-The World Ahead 2026. בהכרזת העצמאות האשים ג'פרסון את ג'ורג' השלישי במשלוח חיילים להטריד אזרחים, בניתוק הסחר עם העולם ובמניעת הגירה. דונלד טראמפ עושה את כל אלו, ולכך מוסיף את השימוש בממשל כדי לרדוף את אויביו, את ניצול משרתו לרווחים אישיים ואת האיום להפר את החוקה ולהתמודד לכהונה שלישית. ב-1775 היה צורך בדמיון ואולי אף בטירוף כדי לשער שהמדינה שזה עתה נולדה תהפוך לכוח הכלכלי והצבאי החזק ביותר בתולדות העולם, תבטל את העבדות, תציל את המעצמה הקולוניאלית לשעבר בשתי מלחמות עולם – ואז תהיה כה משועממת, מותשת ושאננה, עד שתבחר פעמיים כוכב ריאליטי לנשיא. הרבה פחות דמיון דרוש כיום כדי להיות אופטימיים לגבי 2026, ואקונומיסט מוכן להסתכן. האבות המייסדים חששו מפני רודנות, חוסר סדר ופלישה. הפתרון היה להגביל את הנשיא, תוך מתן אפשרות לפעול בשעת חירום. בניגוד לכל קודמיו, טראמפ הפך את החירום לשגרה. כעת נדמיין שבשנה הבאה בתי המשפט יגבילו את יכולתו לשבור את קופסת הזכוכית ולחטוף את הגרזן. למשל: מניעת הפעלת המשמר הלאומי של מדינה אחת באחרת, או הגבלתו לשמירה על רכוש פדרלי; או הגבלת השימוש בשירות ההגירה והמכסים (ICE) שבעיני טראמפ הוא המיליציה הפרטית שלו. ייתכן שבסוף 2026 הנשיאות תהיה פחות אימפריאלית. המשך התרחיש: לאחר שסגר את הגבול הדרומי בפני מסתננים, טראמפ עובר לשלב הבא. הוא מדבר לעיתים בהתלהבות על הגירה של מומחים, אם כי ממשלו מקשה עליה. טראמפ מגיע להסכם דו-מפלגתי על שינויים בחוק המקלט, עם עדיפות למהגרים מומחים ויותר ויזות לעובדים זמניים – למרות התנגדות חלק מתומכיו בתנועת MAGA. בעוד גאות הבינה המלאכותית נמשכת, הממשל מקצץ את האסדרה הפיננסית ומקל את הרישוי לפרויקטים בתחומי האנרגיה וההולכה. יותר אנרגיה מופקת מן השמש, ואפילו אנרגיית הרוח – שיש לטראמפ משהו נגדה – יוצאת נשכרת מהגדלת ההשקעות והרחבת היכולת. הבינה המלאכותית מגדילה את הפריון, ולא מתממשים החששות שתפגע קשות בשוק העבודה. המכסים מתקבעים ברמה גבוהה מלפני עידן טראמפ, אך נוצרת יציבות. בית המשפט העליון מסייע גם פה, בהשבת חלק מהסמכות לידי הקונגרס. מעבר לכל אלו, הרפובליקנים משמרים את הרוב בבית הנבחרים, גם בשל הישגיו של טראמפ. המלחמה בעזה אינה מתחדשת. אירופה נוטלת על עצמה את נטל הסיוע לאוקראינה. ארה"ב וסין מאריכות את הפסקת האש בתחום הסחר. טראמפ זוכה להוקרה לה הוא משתוקק, אפילו מצד חלק מיריביו, ומרגיש שמלאכתו הסתיימה. הפריימריז הרפובליקניים לנשיאות מתחילים והוא אינו משתתף. בלתי אפשרי? ההיסטוריה האמריקנית עמוסה באירועים מוזרים עוד יותר.