כדי לחזק את טענתה הציגה דיסטל שורה של מקרים שלדבריה משקפים "כפייה חילונית" בפועל. היא תיארה רופא בכיר ש"רודף עם סכין שלופה אחרי נער שהעז להניח תפילין", וציינה כי במקרים כאלה הפקח פונה דווקא לנער המניח תפילין ולא למי שתוקף אותו. בהמשך הזכירה אדם שהניח תפילין לבדו במכון ויצמן ופעילה ציבורית שהתערבה וטענה כי "הדברים האלה לא שייכים לכאן". לדבריה, אין זו כפייה לאפשר לאדם להניח תפילין - זהו חופש. דיסטל פנתה שוב לרב סתיו כשציינה את סיפורן של תלמידות באוניברסיטה העברית שביקשו מחיצה קטנה במסיבת סיום, כדי שיוכלו לרקוד בחופשיות בהתאם לאמונתן — אך בקשתן נדחתה. לדבריה, גם כאן לא מדובר בכפייה דתית אלא בכפייה חילונית שמונעת מנשים דתיות לפעול על-פי מצוותיהן. את טענותיה חתמה בדוגמה נוספת: קבוצת נערים שאספו מכספם כדי לקנות תפילין לזכר הנרצחים בטבח 7 באוקטובר, ומנהל בית הספר החרים מהם את התפילין. "זה חופש או כפייה?", שאלה. היא חידדה כי החשש איננו רק נקודתי אלא רחב יותר, וציינה את המתח הקבוע סביב תפילות חגי תשרי, במיוחד בעיר תל אביב יפו שבה "יש התחשבות מלאה במנהגים מוסלמים" אך הצד היהודי נזקק לאישור מיוחד כדי להתפלל כדרכו. "מדינה שלמה עוצרת את נשימתה כל פעם לפני חגי תשרי", אמרה, כשהיא מתייחסת במישרין לאירועי יום הכיפורים ב־2023. "לא יקרה עוד".

מנגד, עמדתו של הרב סתיו נותרה ברורה וחדה: יהדות, לשיטתו, איננה עניין לחוק כפוי. היא איננה זקוקה להוראה מלמעלה כדי להתקיים אלא להתעוררות טבעית מלמטה. הוא התריע כי הפיכת סמלים יהודיים למחויבות חוקית עלולה לפגוע בהם במקום לחזק אותם, והדגיש כי איננו מתנגד לקיומם של סממנים יהודיים במרחב הציבורי אלא לכפייתם באמצעות חוק. הצעת החוק עצמה מבקשת לעגן בחוק אפשרות להציב דוכני הנחת תפילין במרחב הציבורי, וכן לחייב קביעת מזוזות במוסדות ציבור. מטרתה המוצהרת היא לאפשר ביטוי יהודי מלא במרחב הציבורי ולמנוע מניעתו באמצעים מנהליים או מקומיים.