דונלד טראמפ אינו האדם המשכיל ביותר בסביבה, אך הייתה לו מטאפורה מושלמת כאשר החליט לציין את יום העצמאות ה-250 של ארה"ב באירוח קרב היאבקות בבית הלבן ב-4 ביולי. המהלומות והצלקות יהיו הביטוי הטוב ביותר למצב החברה האמריקנית, אם כי בהבדל אחד: קרבות היאבקות עדיין מכבדים את הכללים האוסרים קללות ומכות מתחת לחגורה. האירועים בכללותם משקפים את המתרחש בארה"ב, סבור אקונומיסט ב-The World Ahead 2026. שתי ועדות מתחרות מארגנות אותם. הקונגרס הקים בהסכמה דו-מפלגתית את America250 Commission בראשות ג'ורג' בוש הבן וברק אובמה, בה יש נציגים של ממשל טראמפ. אבל טראמפ עצמו הקים את Task Force 250 בראשותו ואשר בו נכללים רק אנשיו. לא ברור כיצד שני הגופים יתאמו: האם, למשל,הצוות של טראמפ יקדם את התערוכה על העבדות באחוזת מאונט ורנון של ג'ורג' וושינגטון ואת הכלת הלהט"בים שמתכננת ועדת הקונגרס? העבר הפך לשדה קרב מפלגתי. טראמפ טוען, כי השמאל הוא שהתחיל, כאשר הוריד פסלים של גנרלים מצבא הדרום במלחמת האזרחים ואפילו של הנשיא טדי רוזוולט. במארס השנה הורה טראמפ לבחון כיצד ההיסטוריה מוצגת באתרים לאומיים ובמוזאונים של הסמית'סוניאן. בספטמבר הורה הממשל להסיר מכמה פארקים לאומיים שילוט המתייחס לעבדות. אקונומיסט מזכיר, כי ביום העצמאות ה-200 הייתה ארה"ב שקועה בפילוג, לאחר שורה של מעשי רצח, פרשת ווטרגייט והתבוסה בווייטנאם. האמון בממשל צנח מ-77% ב-1964 לפחות ממחצית ב-1976. ממשל פורד הקים ועדה דו-מפלגתית שהצליחה להציג פטריוטיות. "רכבת החרות" הובילה ברחבי המדינה מסמכים מרכזיים וסמלים להישגיה, כמו אבנים מהירח, וצי של ספינות מפרשים הפליג לנמל ניו-יורק. ג'רלד פורד הגזים כאשר טען מאוחר יותר, שהחגיגות ריפאו את פצעי האומה. אבל לפחות הן ספגו ביקורת משמאל ומימין כאחת (על העלמת חטאי האומה ועל הדגשתם, בהתאמה). חוסר האמון בממשל היה אז דו-מפלגתי. מאז הוא הקצין מאוד, כאשר תומכי המפלגה השלטת מפגינים אמון גבוה בהרבה מאשר יריביה. ב-1976 המוסדות היו בריאים בהרבה – מהקונגרס, דרך בתי המשפט ועד התקשורת. לממשל פורד היה הרבה פחות דמיון מאשר לזה של טראמפ. אפילו מדינאי שאפתן כמו הנרי קיסינג'ר אמר לנשיא: "איננו יכולים לעשות דבר לגבי העבר". טראמפ לעולם לא יסכים עם אמירה כזאת. הוא לבטח יסכים עם אמירתו של ג'ורג' אורוול, לפיה מי ששולט בהווה יכול לשלוט בעבר – ומי ששולט בעבר, שולט בעתיד.