הפאנל הבינממשלתי לנושא שינוי האקלים מפרסם מדי שמונה שנים שורה של תרחישים, שכל אחד מהם מסתיים בתחזית שונה על בסיס השערות לגבי מדיניות, טכנולוגיות, שימוש באנרגיה וגודל האוכלוסייה. אבל מי שאינם מדענים מתקשים להבין אותם, שלא לדבר על לפעול לפיהם – מציין אקונומיסט ב-The World Ahead 2026. אולם, עם פרסום הדוח החמישי ב-2013, היה ברור הקשר הישיר בין פליטת גזי החממה לבין עליית הטמפרטורות. המשמעות הייתה, שאפשר לבטא הכל ב"תקציב פחמן" פשוט: אם רוצים להגביל את ההתחממות לרמה מסוימת, יש כמות של פחמן שניתן לפלוט. כדי שהתחממות תהיה מעלה וחצי לעומת העידן הטרום-תעשייתי, פליטת הפחמן צריכה להיות 2,890 מיליארד טון. ב-2019 היא עמדה על 2,390 מיליארד טון. נראה ש-2026 תהיה אחת השנים האחרונות לפני שייחצה קו מסוכן זה. בתחילת 2025 נותרו ב"תקציב" רק 130 מיליארד טון; וכדי שיהיה סיכוי של 67% להישאר מתחת למעלה וחצי, אפשר היה לפלוט רק עוד 80 מיליארד טון. בקצב הנוכחי (42 מיליארד טון בשנה), הרף ייחצה בתחילת 2027. מבחינה אידיאלית, הדבר חייב למקד תשומת לב. כדי להגיע בסוף המאה להתחממות של מעלה וחצי, הסכם פריז מ-2015 העניק תקופה של "פליטות יתר", בהנחה שלאחר מכן הכמות תצנח וההתחממות תקטן. האורך והחומרה של תקופה זו תלויים במהירות בה הפליטות יירדו לכמעט אפס, ובמהירות בה טכנולוגיות של "פליטה שלילית" יצליחו לשאוב פחמן שכבר נפלט (כיום הן מועטות ויקרות). לפיכך, הממשלות ניצבות בפני בחירה קשה החל מן השנה הנכנסת. ברגע בו ייחצה רף המעלה וחצי, עדיין יידרש קיצוץ חד בפליטות כדי להוריד את הטמפרטורות או לייצב אותן ברמה גבוהה יותר אך עדיין לא הרת אסון (עלייה של שתי מעלות). העתיד, כפי שנהג לומר הומר סיפמסון כאשר היה עליו לפרוע הלוואה, "הפך להווה מחורבן".