חברת מפעלי ים המלח תשלם לחברת מקורות תמורת המים המלוחים בהם היא משתמשת בתהליכי ההפקה של מוצריה - קובעת (3.12.25) שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז. מקורות העריכה בשעתו, כי החוב לשנים 2019-2018 הסתכם ב-85 מיליון שקל, וכי עד תום הזיכיון בשנת 2030 מדובר בתשלום של 500-400 מיליון שקל. מפעלי ים המלח נמצאת בבעלות החברה לישראל שבשליטת עידן עופר. ברק-ארז קיבלה את עתירות לובי 99 ואדם טבע ודין, אשר נתמכו בידי המדינה (אם כי היא סברה שיש לדחותן), ודחתה את התנגדות מפעלי ים המלח (מי"ה). היא קובעת, כי דמי הזיכיון שמשלמת מי"ה למדינה אינם כוללים את השימוש במים המליחים, תמורתם עליה לשלם בנפרד למקורות בהתאם לרפורמה במשק המים שנכנסה לתוקפה בשנת 2017. נקבע בה, בין היתר, כי מי שמפיקים בעצמם מים - צריכים לשלם תמורתם למקורות, כבעלת מאגרי המים בישראל. ברק-ארז קובעת: "חוק הזיכיון ושטר הזיכיון שעוגן בו כלל אינם מסדירים את אפשרות השימוש במים מליחים בתחומו, אינם קובעים תשלום תמלוגים בתמורה לכך וודאי שאינם פוטרים מתשלום דמי מים". המחוקק לא סייג את תחולתו של חוק המים בנוגע לים המלח; חוק הזיכיון אינו פוטר את מי"ה מתשלום תמורת המים, שכן הוא מעניק לה את הזכות "להשיג" מים ולא להשתמש במים; וגביית התשלום עולה בקנה אחד עם עקרונות של צדק חלוקתי ושל שמירה על מעמדם של המים כמשאב ציבורי.

הוראה חד-משמעית בחוק המים

חוק המים קובע, כי "לעניין חוק זה אין נפקא מינה אם זכות למים נוצרה על-פי דין... או על-פי הסכם או נוהג או באופן אחר, ואם נוצרה לפני תחילתו של חוק זה או אחרי כן". ברק-ארז אומרת: "הוראה חד-משמעית זו מבהירה מעל לכל ספק כי העובדה שזכויותיה של מפעלי ים המלח ניתנו לה – בשטר הזיכיון ובחוק הזיכיון כאחד – כשנתיים לאחר חקיקתו של חוק המים, אינה מעלה ואינה מורידה בכל הנוגע לתחולתו של חוק המים". בזיכיון של מי"ה נאמר כי ניתנה לחברה "הזכות, כפוף לאישור רשות המים המוסמכת... להשיג מים מתוקים או מתוקים למחצה הדרושים לייצור מלחי-מחצב, מחצבים וכימיקלים, לשתייה, לרחיצה או לצרכי תברואה ולמטרות כלליות של המפעל ושל עובדיו של בעל הזיכיון... ולקדוח לשם גילוי מים מתוקים או מתוקים למחצה בקרקעות החכורות ובקרקעות השמורות, ובקשר לכך לחפור בארות, להניח צינורות, לבנות תחנות שאיבה ולבצע עבודות אחרות שיהיו דרושות או מתלוות לכך". על כך אומרת ברק-ארז: "סעיפים אלו אינם כוללים כל הוראה ברורה ומפורשת המסייגת את תחולתו של חוק המים – לא בכלל ולא בהתייחס לחובת התשלום של דמי מים בפרט. הלכה למעשה, ההפך הוא הנכון: הזכות למים בשטר הזיכיון הוכפפה בפירוש לאישורה של הרשות המוסמכת, היא רשות המים... הזכות להשיג מים אינה משתרעת על השימוש בהם או על צריכתם. אפשרות השימוש במים שהושגו בתחום הזיכיון – הן בדרך של צריכה עצמית והן בדרך של הספקה לצדדים שלישיים – כלל אינה כלולה בשטר הזיכיון, ובהתאמה אינה חלק ממשטר התמלוגים". היא מוסיפה: "המונח 'להשיג' משקף ברגיל פעולה ראשונית של הגעה אל היעד, מציאה ותפיסה. בהקשר הרלוונטי לנו, משמעות זו קרובה יותר ל'הפקה' של מים, להבדיל מאשר צריכתם בהמשך (שהיא המשמעותית לעניין החבות בדמי מים). כלומר, שטר הזיכיון מקנה את הזכות להשיג מים לצרכים שונים, אך אינו כולל מניה וביה אף את הזכות להשתמש בהם. אפשרות זו מוסדרת, הלכה למעשה, ברישיונות ההפקה וההספקה שניתנו למפעלי ים המלח, ומותנית בתשלום כדין של דמי המים".

אין זכות קנויה שלא לשלם

לדברי ברק-ארז, "אכן, זמן רב נמנעו הרשויות מגביית תשלום עבור מים שהפיקה מפעלי ים המלח בתחום הזיכיון. אולם, מצב עניינים זה לא נוצר בשל הוראה זו או אחרת בחוק הזיכיון. הדבר נבע מהמדיניות הכללית ששררה לאורך שנים ארוכות בהתאם לכללי המים בנוסחם הקודם, ולפיה לא נגבו כלל דמי מים עבור מים מליחים. הגם שמפעלי ים המלח נהנתה תקופה ארוכה מהסדר זה, שעמד בעינו שנים רבות, אין לה זכות קנויה כי מדיניות זו תימשך. התשתית שהביאה לקיומו של המצב האמור השתנתה ב'עידן החדש' שיצרה הרפורמה בתעריפי המים, ויש לבחון את הדברים כהווייתם, כפי שהם כיום". השופט עופר גרוסקופף הסכים עם ברק-ארז, אם כי מנימוקים שונים. לשיטתו, עימה מסכימה השופטת יעל וילנר, זיכיונות שניתנו בעבר, כמו גם החוקים שעיגנו אותם, כפופים לרפורמות כלליות שנערכות במשק הישראלי ואינם נהנים מחסינות מפני שינויים רגולטוריים כלליים. לדבריו, "הפרשנות המרחיבה שמציעים המשיבים, כאילו יש לקרוא לתוך חוק הזיכיון 'פסקת יציבות' המונעת הטלת חיובים כספיים נוספים על מפעלי ים המלח באמצעות חקיקה בשל פעולות המבוצעות מכוח הזיכיון, אינה עולה בקנה אחד עם הכללים החלים על פרשנות הזיכיון". מי"ה חויבה בתשלום הוצאות בסך 50,000 שקל, והממשלה - בסך 10,000 שקל. את לובי 99 ייצגו עוה"ד עינת סולניק ושקד הרן; את אדם טבע ודין ייצגו עוה"ד מירב עבאדי ובר רוזוב; את המדינה ייצגו עוה"ד יונתן נד"ב ואבי טוויג; את מי"ה ייצגו עוה"ד צבי אגמון, אריה נייגר ושלו בראנץ; ואת מקורות - עוה"ד איתן לירז, יעד רותם, אהרון שורץ, בר ג'ולי סבן ונעמה שאוה.